ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ב, ג-ד
ג) וכן בהמת קדשים, שבעודה תמימה אסורה באכילה, שנולד בה מום ביום טוב, הואיל ולא היתה דעתו עליה מערב יום טוב, אסור לשחטה ביום טוב, לפיכך, אסור לחכם לראות מומי קדשים ביום טוב ולבדוק אם מום זה מתיר את הבהמה באכילה, גזירה שמא יתירם החכם במומן, ויבא זה לשחוט בו ביום. אבל אם נפל המום כבר מערב יום טוב, רואה הוא המום מערב יום טוב, ולמחר מתיר או אוסר.
ד) בכור שנולד ומומו עמו, הרי זה מוכן, ואין מבקרים אותו ביום טוב לראות אם זהו מום המתיר. ואם עבר וראה מומו ובקרו והתירו, הרי זה שוחט ואוכל ביום טוב.
בכור שנפל לבור, עושה לו פרנסה במקומו – נותן לו מזון לתןוך הבור, שהרי אינו יכול להעלותו ביום טוב, מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב. 'אותו ואת בנו' שנפלו לבור, בהמה ובנה, שאסור לו לשחוט את שניהם בו ביום, שנפלו לבור, מעלה את הראשון על מנת לשחטו, ואינו שוחטו, ומערים ומעלה את השני על מנת לשחטו, ושוחט את איזה מהן שירצה, ומשום צער בעלי חיים התירו כאן להערים.
בהמת חולין שנפלה מן הגג, והרי היא צריכה בדיקה אם לא נטרפה, שוחטין אותה ביום טוב, ותבדק, אפשר שתמצא כשירה ותאכל.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
