ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ג, ג-ד
ג) השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר מצוארה, למקום הסכין, בידו, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו לאחר התלישה, אלא ישאר שם מסובך בשאר צמר הצואר המחובר. אבל בעוף לא ימרוט את נוצותיו, אף לא לצורך השחיטה, מפני שהוא דרכו, ונמצא תולש ביום טוב.
ד) המפשיט עור בהמה ביום טוב, לא ימלחנו, שזה עיבוד הוא, ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה, אבל נותנו לעור לפני בית הדריסה, כדי שידרסו עליו ולא יפסד, ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט מחשש להפסד העור. ומותר למלוח בשר לצלי על גבי העור, באופן שהמלח מגיע גם לעור, ומעבדו, ומערימים בדבר זה, כיצד, מולח מעט בשר בכאן, ומעט בכאן, ועושה הכל על גבי העור, עד שימלח העור כולו.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
