ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ד, יט-כא

יט) דברים רבים אסרו חכמים ביום טוב משום גזירת מקח וממכר. כיצד, אין פוסקים דמים לכתחלה על הבהמה ביום טוב, אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו, ושוחטין אחת מהן ומחלקין ביניהן, ולמחר יודעין כמה דמי השנייה, וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו. וכשהן מחלקין ביניהן לא יאמר זה אני בסלע ואתה בשנים, שאין מזכירין שום דמים, אלא זה נוטל שליש וזה רביע:
כ) כשהן מחלקין את הבשר ביום טוב, לא ישקלו אותו במאזנים, שאין משגיחין (-אין מתבוננים ומשתמשים) בכף מאזנים כל עיקר ביום טוב, אפילו ליתן בו בשר לשמרו מן העכברים, אסור, אם היו המאזנים תלויין, מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים. טבח אומן, היכול לאמוד בידיו את משקל הבשר, אסור לשקול אפילו בידו, ואסור לשקול בכלי מלא מים שיש בו סימנים שונים, ועל ידם רואים מהו משקל הבשר שבמים. ואין מטילין חלשים (-גורלות) על המנות, אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים ביום טוב, כדי לחבב את המצוה:
כא) לא יאמר אדם לטבח ביום טוב, 'תן לי בדינר בשר', אלא אומר לו תן לי חלק, או חצי חלק, ולמחר עושין חשבון על שוויו. וכן לא יקח מבעל החנות דברים במדה או במשקל, אלא כיצד הוא עושה, אומר לחנוני 'מלא לי כלי זה', ולמחר נותן לו את שוויו, ואפילו היה זה כלי המיוחד למדה, ימלאנו, והוא שלא יזכיר לו שם מדה:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!