ספר נשים: הלכות אישות, פרק ט
ח) האב שהיתה לו בת קטנה או נערה, שהיא ברשותו לענין זה שיכול לקבל עבורה קידושין אף שלא מדעתה, וכן היתה לו בת בוגרת שאינה ברשותו לענין קידושין, ונתנה לו הבוגרת רשות לקדשה, וכפי שיכולה היא למנות כל אדם כשליח לקדשה, וקידש 'בתו' סתם לאחד, ולא פירש איזו בת, אין הבוגרת בכלל הספק, אלא ודאי קידש את הקטנה או הנערה, עד שיפרש ויאמר שהוא מקדש את 'בתי הבוגרת שעשת אותי שליח', לפיכך אין הבוגרת מקודשת (ואחותה מקודשת):
ט) מי שיש לו שתי כתי -קבוצות] בנות משתי נשים, שתים קטנות ושתים גדולות, וכולן ברשותו לענין קידושין, והיינו שהיו כולן קטנות או נערות, וקידש אחת מהן, ובשעת הקידושין אמר לבעל 'קידשתי לך את בתי הגדולה', אף על פי שיש לומר שמא את הגדולה שבגדולות קידש לו, או גדולה שבקטנות, או קטנה שבגדולות שאף אותה ניתן לכנות 'גדולה' כיון שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות, הרי כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות, והיא לבדה המקודשת, שבודאי התכוון אליה. וכן אם קידש את 'בתו הקטנה', אף על פי שיש לומר שמא קטנה שבקטנות, או קטנה שבגדולות, או גדולה שבקטנות שאף היא מכונה 'קטנה' כיון שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות, הרי כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות, והיא לבדה המקודשת. והטעם לכך, שמשמע מלשון 'בתו הגדולה' שאין בבנותיו גדולה ממנה, ומשמע מלשון 'בתו הקטנה' שאין בהן קטנה ממנה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
