ספר נשים: הלכות אישות, פרק ט
טז) וכל אלו שטוענין הקידושין – בכל האופנים הללו שהתבארו שאיש נאמן לומר שקידש, ואשה נאמנת לומר שהתקדשה, לגבי זה שנאסרים בקרובים של אותו אדם, היינו רק באופן שטען אותו הטוען שהיו שם קידושין בפני עדים, והלכו העדים למדינה אחרת או מתו, אבל אם הודו שהיו הקידושין בלא עדים, אין כאן קידושין כלל, כמו שביארנו שהמקדש שלא בפני עדים אין אלו קידושין כלל. וכל מקום שתאמר האשה לאיש קידשתני, והוא אומר לא קידשתיך, והתבאר שהיא נאמנת לאסור את עצמה כדין אשת איש, והוא אינו נאסר בקרובותיה, מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם, ואף שלדבריו לא קידשה ואין כל תועלת בגט זה, שהרי אין לו בזה הפסד. ואם נתן לה גט מעצמו, בלי שיבקשו זאת ממנו, הרי זו כהודאה שאכן היתה מקודשת לו, וכופין אותו ליתן כתובה, אך אם נתן לה את הגט רק מחמת שביקשו ממנו, אינו מתחייב בכתובתה.
יז) אדם העושה שליח לקדש לו אשה מסוימת, והלך אותו שליח וקידשה לעצמו, הרי זו מקודשת לשליח, ואמנם לכתחילה אסור לשליח לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר, שנשלח לקנות דבר מסוים למשלחו וקנאו לעצמו, נקרא רשע.
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
