ספר נשים: הלכות אישות, פרק טו
ג) מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושוגה בה כבן עזאי, ודבק בה כל ימיו, ומחמת כן לא נשא אשה, אין בידו עון. והוא – ובתנאי שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה, ואפילו היו לו בנים וכבר קיים פריה ורביה, שמא יבוא לידי הרהור:
ד) כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו של פריה ורביה בידו, זכר ונקבה, שנאמר 'זכר ונקבה בראם'. היה הבן סריס, או שהיתה הבת אילונית, כיון שאינם יכולים ללדת, הרי אביהם לא קיים מצוה זו:
ה) נולדו לו בן ובת, ומתו, והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה, כיון שבני בנים הרי הם כבנים. במה דברים אמורים, בשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, ולא שניהם מהבן או שניהם מהבת, ואף על פי שהזכר בן בתו, והנקבה בת בנו, הואיל והם משני בניו (-מבנו ומבתו), הן באים, הרי קיים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת ומתו, והניח אחד מהן זכר ונקבה, והשני מת ללא בנים כלל, עדיין לא קיים המצוה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
