ספר נשים: הלכות אישות, פרק י
יא) המארס את האשה וכתב לה כתובה, ולא נכנסה לחופה, עדיין ארוסה היא ואינה נשואה, שאין הכתובה עושה נישואין. ולכן אם מת או גרשה, גובה עיקר כתובתה מבני חורין, ואינה גובה את התוספת שכתב לה כלל, הואיל ולא כנסה. אבל אם ארס ולא כתב כתובה, ומת או גרשה והיא ארוסה, אין לה כלום, ואפילו לא את העיקר, שזהו מאה או מאתים זוז, כיון שלא תיקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא, או עד שיכתוב.
והמארס את בתו, וכתב לה החתן כתובה, שבאופן זה חל עליו חיוב עיקר הכתובה אף שעדיין לא נשאה, ומת או גרשה כשהיא עדיין נערה מאורסת, דמי כתובתה לאביה, כמו שביארנו למעלה בפ"ג]:
יב) וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, שבהם אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח, ודין זה הוא בין שהיה בחור -רווק] ובין שהיה אלמון. ואם היתה בעולה, אין פחות משלשה ימים של שמחה, שתקנת חכמים היא לבנות ישראל, שלא יהא יוצא למלאכתו מיד לאחר הנישואין, אלא שיהיה שמח עם הבעולה שלשה ימים, בין בחור בין אלמון:
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
