ספר נשים: הלכות אישות, פרק יב
כא) הרי שעמדה האשה בדין לתבוע מזונות מנכסי בעלה, ופסקו לה מזונות, ומכרו בית דין ונתנו לה, או שמכרה היא לעצמה, ולאחר זמן בא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות, ולא היתה זכאית לגבות מנכסי, הרי זו נשבעת שבועה חמורה בנקיטת חפץ שלא הניח לה. ואם לא תבעה האשה ולא מכרה, אלא שהתה עד שבא בעלה, ועתה הוא אומר הנחתי לה מזונות והיא אומרת לא הנחת אלא לויתי מאדם זה ונתפרנסתי, נשבע שבועת היסת שהניח לה, ונפטר, וישאר החוב לאותו אדם שלוותה ממנו מוטל עליה:
כב) מכרה מטלטלין מנכסי בעלה, ואמרה למזונות מכרתי, והוא טוען ואומר מזונותייך הנחתי, נשבעת שבועת היסת שלא הניח. הרי שלא תבעה, ולא לותה ולא מכרה, אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה, אין לה כלום – אין לה כל תביעה על בעלה.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
