ספר נשים: הלכות אישות, פרק יד
ה) המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה או מה שאמרה לו מדברי שחוק וקלות ראש שמדבר אדם עם אשתו על עסקי תשמיש, הרי זה יוציא ויתן כתובה, כיון שאין זו יכולה להעיז פניה ולומר לאחרים דברי קלון. וכן אם הדירה שתהיה פועלת (-עושה פעולה מסוימת) בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר, או שהדירה שתעשה מעשה שוטים ודברים שאין בהן ממש אלא כשטות, הרי זה יוציא ויתן כתובה:
ו) המדיר את אשתו מתשמיש המטה, שבת אחת (-שבוע אחד) ממתינין לו, יתר על כן יוציא ויתן כתובה, או יפר נדרו. ואפילו היה מלח, שעונתו לששה חדשים, שכיון שנדר הרי ציערה ונתיאשה. וכיצד מדירה נדר זה (שעל זה אמרו שלאחר שבוע אחד יוציא או יפר), אם אמר לה תשמישי אסור עליך, או שנשבע שלא ישמש מטתו, לא נדר כלום, ואין צריך הפרה, ואם נשבע נשבע לשוא, מפני שהוא משועבד לה. אבל אם אמר לה 'הנאת תשמישך אסורה עלי', הרי זה נדר, ואסור לשמש, שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, ובאופן זה אמרו שלאחר שבוע אחד עליו להוציאה ולשלם כתובתה, או להפר את נדרו.
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
