ספר נשים: הלכות גירושין, פרק ב

יט) קִדְּשָׁהּ אביה כשהיא קטנה, ומת, ורוצה בעלה לגרשה, אם היא מבחנת בין גיטה לדבר אחר, הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה. ואם לאו, אינה מתגרשת עד שתבחין. ואם גירשה בעוד שהיא קטנה כל כך שאינה מבחינה בין גיטה לבין דבר אחר, אינה מגורשת.
כ) מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר 'רוצה אני', ויכתוב הגט, ואף שניתן מחמת כפיה הרי הוא גט כשר. וכן אם הכוהו גויים ואמרו לו 'עשה מה שישראל אומרין לך', ולחצו אותו בית דין של ישראל ביד הגויים שהכוהו עד שיגרש, הרי זה כשר. ואם הגויים מעצמן אנסוהו עד שכתב, הואיל והדין נותן שיכתוב, הרי זה גט פסול מדרבנן, אך כשר הוא מן התורה. ויש להקשות, למה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס, בין ביד גויים בין ביד ישראל, ודבר הנעשה בעל כרחו של האדם אינו מועיל, אין זו קושיא, שאין אומרין 'אנוס' אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן מתנה שאינו חייב בה, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא אדרבה, הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה שלא לקיים את המצוה. לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש אף שמצד הדין הוא חייב לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר 'רוצה אני', הרי זה כבר גרש לרצונו. אבל אם לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש, וטעו בית דין של ישראל בכך שכפוהו לגרש, או שהיו הכופים הדיוטות שאינם בקיאים בהלכה ואנסוהו עד שגירש, הרי זה גט פסול מדרבנן, והטעם שאינו בטל מן התורה, הואיל וישראל אנסוהו, בודאי יגמור הבעל בדעתו ויגרש. ואם הגויים אנסוהו לגרש שלא כדין, אינו גט מהתורה, אף על פי שאמר בגויים 'רוצה אני' ואמר לישראל 'כתבו וחתמו', הואיל ואין הדין מחייבו להוציא, והגויים אנסוהו לגרש, אינו גט.