ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ב
א) אף שמעיקר דין התורה קונה היבם את יבמתו בביאה, מדברי סופרים – תקנו חכמים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים, בפרוטה או בשוה פרוטה, וזהו הנקרא 'מאמר'. ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו הביאה, והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה, לא עשה כלום, שאין האשה מתקדשת אלא ברצונה. וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין, וזקוקה ליבום, אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה, וככל קטנה שאינה מתקדשת אלא מדעת אביה:
ב) וכשם שהוא מקדש את יבמתו, כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה, וכותב כתובה, כדין כל נושא אשה. הבא על יבמתו ולא עשה בה מאמר, קנה קנין גמור, ואינו צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה, ומכל מקום מכין אותו מכת מרדות, כדין כל המקדש בביאה, וכותב לה כתובה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
