ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ג
טו) במה דברים אמורים, (שאם אמרה מת בעלי ואחר כך מת הבן שניתן לי) שחולצת ולא מתייבמת, כשהיתה פסולה לכהונה מתחלה, כגון שהיתה גרושה או חללה, או באופן שאמרה במערה היינו כשמת, ולא יתכן שיהיו עדים בדבר. אבל אם אין הדבר כן, אינה חולצת, והטעם לכך, כיון שאנו חוששים שמא תחלוץ, ולאחר זמן יבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה, והבעל מת תחלה, ונמצאת חליצה זו אינה כלום, ותנשא לכהן, ויראה הרואה אותה שחלצה ונשאת לכהן, וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה, והוא אינו יודע בָּעֵדִים שבאו, לפיכך לא תחלוץ ולא תתייבם, אלא תשאר בחזקת זקוקה כשיצאה, עד שיבואו עדים:
טז) וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך, הרי זו לא תחלוץ ולא תתייבם לעולם, עד שיודע אם ילדה צרתה ופטרה אותה מיבום וחליצה או לא ילדה, ולמה לא תחלוץ אחר תשעה חדשים ממיתת הבעל ותהיה מותרת לזר על כל פנים, והטעם שאם תחלוץ תהיה מותרת לזר, שהרי ממה נפשך, אם ילדה צרתה הרי נפטרה זו, ואם לא ילדה הרי נחלצה, אין אומרים כן, והטעם לכך, גזירה שמא יודע אחר החליצה שילדה צרתה ולד של קיימא, ונמצאת זו שאינה חלוצה, כי היתה חליצתה מיותרת ואינה חליצה, ותנשא לכהן אחר שנחלצה, ויאמר הרואה, שלא ידע בעדים שבאו, שהחלוצה מותרת לכהן, ויעיד שראה אותה נשאת לכהונה על פי בית דין, לפיכך, רק אם היתה אסורה לכהונה מתחלתה הרי זו חולצת לאחר תשעה חודשים ותנשא לזר, אך אם היתה מותרת לכהונה מתחילה, תשאר זקוקה לעולם. אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת, תמתין רק תשעים יום כשאר היבמות, ותחלוץ או תתייבם, ולא תחוש לצרתה שבמדינה האחרת שמא ילדה, הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה (ואינה חוששת שמא הניחה בעלה כשהיא מעוברת וילדה, כיון שזהו ספק השקול אם היתה מעוברת או לא, ובנוסף למיעוט המפילות יש כאן רוב לכך שלא ילדה ולד בר קיימא הפוטר מיבום. אבל לגבי הצרה שנמצאת עם הבעל במדינת הים זמן רב, הרי יש חזקה שרוב נשים מתעברות ויולדות, ולכן צרתה שנשארה לבדה במדינתה, צריכה לחשוש שמא ילדה (אור שמח)):
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
