ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ד
כד) חליצה מוטעת, פסולה. כיצד, כגון שלא רצה היבם לחלוץ אלא לייבם, וכדי לגרום לו לחלוץ אמרו לו 'חלוץ לה, ובכך אתה כונסה', ומחמת כן חלץ לה, או שאמרו לו 'חלוץ לה, שזו מצוה היא, ואינה מפסדת עליך כלום, ואם תרצה אחר כך לייבם, תייבם', ואין זה נכון, שהרי לאחר שחלץ לה אסור לו לייבמה, וכיוצא בדברים אלו, הרי זו חליצה פסולה. אבל אם הטעוהו בדבר שאינו מעיקר דיני החליצה וכגון שאמרו לו 'חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז', או חלוץ לה על תנאי שיהיה כך וכך, אף על פי שלא נתנה, ולא נתקיים התנאי, חליצתה כשרה, שהרי נתכוון לחלוץ לה:
כה) המוסר מודעא על החליצה, וכגון שאומר קודם לכן לפני עדים שהוא חולץ מחמת שכופים אותו על כך ואינו רוצה לחלוץ, חליצתו פסולה. לפיכך, ראוי לדיינין לומר לו לפני החליצה לבטל המודעא, כדרך שעושין בגט. ואם לחצוהו ישראלים והכוהו עד שחלץ, אם כדין עשו, שבאמת היה מוטל עליו לחלוץ ולא הסכים לעשות כן עד שכפוהו, חליצתו כשרה. ואם שלא כדין עשו, כגון שהיו הדיוטות שאין להם כח מדין תורה לכפותו, או שטעו בדין, חליצתו פסולה. ואם הגויים אנסוהו מעצמן לחלוץ, אם היה הדין נותן שיחלוץ, חליצתו פסולה. ואם שלא כדין, אינה חליצה כלל:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
