ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ו
יג) היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו או משום עשה או שהיתה שנייה האסורה מדברי סופרים, אך היה איסור זה רק לבעל, ולא היתה אסורה על היבם מצד אלו הצדדים, הרי זו מותרת ליבם, שהרי היתה היא אשת המת והתחייבה ביבום, ומותרת היא ליבם, חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת, ומת, שהיא חולצת ולא מתייבמת. וכן יבמה שהיא ספק ערוה על היבם או ספק ערוה על בעלה, הרי זו חולצת ולא מתייבמת. לפיכך, מי שקידש אשה בספק קידושין, ואחר כך מת אחיו שהיה נושא (-נשוי ל)אחותה של ספק אשתו, ונפלה לו לייבום, שהיא ספק אחות אשתו האסורה עליו באיסור כרת, הרי זו חולצת ולא מתייבמת, ומוציא את אשתו בגט מספק, ושתיהן אסורות עליו, יבמתו אסורה עליו מפני שהיא ספק ערוה, שהרי יתכן שהיא אחות אשתו, אם אכן חלו קידושיו באשתו, וארוסתו אסורה עליו מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו, שהיא כשנייה האסורה מדברי סופרים, כמו שבארנו:
יד) מי שמת אחיו ללא ילדים והניח שתי נשים, האחת אסורה על יבמה משום ערוה, והשניה אינה ערוה ומותרת לו, מכל מקום כשם שהערוה עצמה פטורה מן החליצה ומן הייבום, כך צרתה פטורה, ונמצא שלא נפלה לו זיקה על בית זה כלל, שנאמר 'אשר לא יבנה את בית אחיו', בית שיש לו לקוחין באי זה מהן שירצה, הוא שיש לו עליו זיקה, ואילו בית שמקצתו אינו יכול לבנותו, שהרי אין לו בו לקוחין, אינו בונה אפילו מקצתו שהיה מותר. וכיון שאין לו מצוות יבום בבית זה, נמצאת צרת הערוה גם כן ערוה עליו, ואף על פי שמצד עצמה היתה ראויה ליבום, מכל מקום לאחר שהיא 'צרת ערוה' ואינה ראויה ליבום, הרי היא אסורה עליו משום שהיא אשת אחיו שלא במקום מצות יבום, שהרי אין לו עליה זיקה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
