פרשה מבוארת – מטות מסעי
פרשת מטות
"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה" (במדבר פרק לב, א-ב)
שאלה: מדוע נכתבה פרשה זו כאן, ולא מיד אחרי מלחמת סיחון ועוג.
תשובה: לאחר מלחמת מדין נאמר בפסוקים שלקחו ישראל ממדין שלל של מקנה עצום ורב, ואותו מקנה רכשו בני שבט גד ושבט ראובן משאר השבטים, ומתוך כך היה להם מקנה רב, והתעוררו לבקש את ארץ סיחון ועוג, שהייתה ארץ מקנה וראויה להם מצד זה. ולכן סיפר תחילה את ענין בלק ובלעם, והחטאת ישראל על ידי בנות מדין, שמתוך כך ציווה ה' להילחם במדינים, ולאחר מלחמה זו ושלל המקנה הרב, סיפר את עניינם של השבטים שבקשו את ארץ סיחון עבור המקנה. (שאלה א).
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. ס וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (במדבר פרק לב, ב-ה)
שאלות: א. כיון שכל דבריהם של בני גד ובני ראובן היו בענין אחד, לרשת את ארץ סיחון ועוג, מדוע נחלקו דבריהם לשני חלקים, ויש הפסק של פרשה סתומה ביניהם, ואחרי דבריהם הראשונים נאמר שוב 'ויאמרו', ומה היו שתי האמירות שאמרו. ב. מדוע אמרו 'הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל', והרי הדבר ידוע שה' הכה אותם לפניהם.
תשובה: בתחילה התביישו בני גד ובני ראובן לבקש בפירוש להישאר בעבר הירדן, ולכן ביקשו זאת בדרך רמז, כאומרים, כיון שה' הכה את הארצות הללו לפני ישראל, בוודאי עשה זאת כדי שחלק מהשבטים יקבלו שם את נחלתם, וכיון שלנו יש מקנה רב, הרי מתאים הדבר שתהיה ארץ זו ירושה עבורנו. ואף שמשה רבינו הבין את כוונתם מיד, שתק והמתין, ולכן הוצרכו לחזור ולבקש כן בפירוש, לקבל את הארץ ולא לעבור את הירדן, וכששמע משה את בקשתם בפירוש, הוכיחם על כך. (שאלות ב-ג).
"כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ" (במדבר פרק לב, ח)
שאלה: מדוע השוה את דבריהם לחטא המרגלים, והרי המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, ואילו בני גד ובני ראובן רק ביקשו נחלתם בעבר הירדן.
תשובה: בכך שבני גד ובני ראובן ביקשו להישאר בעבר הירדן, והבין משה רבינו שאין רצונם להיכנס כלל לארץ ישראל, אמר להם שדבר זה יכול להיות משתי סיבות, או כיון שארץ כנען היא בעיניהם ארץ רעה המכלה את יושביה, או שהעם היושב בהם הוא עז ועצום והם פוחדים להילחם בו, ובכל אחת משתי האפשרויות הללו הם משברים את לב העם ומניאים אותם מלעלות לארץ ישראל. (שאלה ד).
"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (במדבר פרק לב, טז) "וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה" "וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה" (במדבר פרק לב, כח-כט, לא)
שאלות: א. לשם מה הוצרכו בני גד ובני ראובן 'לגשת' אל משה ולדבר איתו, והרי היו סמוכים אליו ומדברים עימו כבר. ב. מדוע כאשר ציווה משה רבינו את אלעזר הכהן ויהושע בן נון את כל הדברים הללו, הוצרכו בני גד ובני ראובן לחזור פעם נוספת על כל דבריהם והתחייבותם.
תשובה: כיון שבאו בני גד ובני ראובן לומר למשה שלא הבין את דבריהם כראוי, לא רצו לומר זאת בקול רם, שנראה הדבר כזלזול בכבודו, ולכן נגשו ולחשו באזניו שלא לזה הייתה כוונתם, ופירשו את דבריהם כראוי. ולאחר שסיימו לדבר בלחש את כל הדברים, חשש משה שלאחר זמן יכחישו את הדברים ולא יקיימו את התחייבותם, ולכן קרא משה לאלעזר הכהן וליהושע בן נון וחזר בפניהם על הדברים בקול רם, וכן בני גד ובני ראובן חזרו על דבריהם בקול רם, ועל ידי זה לא יכלו לחזור בהם או לשנות את דבריהם. (שאלות ו,י)
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'" (במדבר פרק לב, כ-כב)
שאלה: בתוך דברי משה רבינו נראה שחוזר התנאי על עצמו ארבע פעמים, 'אם תעשון את הדבר הזה', 'אם תחלצו לפני ה' למלחמה', 'ועבר לכם כל חלוץ', 'ונכבשה הארץ לפני ה", ומה הלימוד מכל אחת מהפעמים הללו.
תשובה: משה רבינו עצמו לא ידע האם כוונתם אמיתית, או שהם אומרים כן דרך רמאות, ולכן תחילה אמר להם באופן כללי 'אם תעשון את הדבר הזה', ותקיימו את דבריכם. אחר כך ראה להוכיחם על כך שאמרו "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ולימדם שלא יחלצו לפני אחיהם בני ישראל, אלא לפני ה', ולכן אמר להם 'אם תחלצו לפני ה' למלחמה'. אחר כך הוסיף לשנות ממה שהם אמרו "לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ", כלומר שיישארו גם בשנים שבהם יחלקו את הארץ, ועל כך אמר להם שאינם צריכים להישאר אלא 'עד הורישו את אויביו מפניו', והיינו בשנות הכיבוש בלבד, ולא בשנות החלוקה. והוסיף ללמדם שלא בכוחם יכבשו את הארץ, אלא 'ונכבשה הארץ לפני ה". (שאלה ז).
"וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם" (במדבר פרק לב, כג)
שאלה: מה כוונת משה באומרו 'ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם', ואם כוונתו שייענשו, הרי 'חטאת' אינה 'עונש', וגם לא התבאר מה יהא עונשם.
תשובה: כוונת משה רבינו לומר שכאשר ימצא אותם העונש הגדול, אז ידעו כמה גדולה הייתה חטאתם, וכאילו נאמר 'ודעו חטאתכם' על ידי העונש 'אשר תמצא אתכם'.
פרשת מסעי
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (במדבר פרק לג, א)
שאלה: הרי כל המסעות של בני ישראל נכתבו כל אחד במקומו, ומדוע חזר עתה משה רבינו ומנה שוב את כל המסעות.
תשובה: בפירוט זה של המסעות הייתה תועלת מכמה סיבות: א. להודיע את חסדיו של ה' עם ישראל, שאף על פי שגזר עליהם שינדדו במדבר ארבעים שנה, מכל מקום לא הלכו בכל הזמן הארוך הזה אלא ארבעים ושתים מסעות. ב. שלא יחשבו בני האדם שאותו מדבר שהלכו בו בני ישראל היה כמו המדבריות הקרובות לישוב, שאפשר להתקיים בהם, ולזרוע ולקצור, נקב הכתוב בשמות כל המקומות שהיו בהם כדי לפרסם שהיה זה מדבר שממה נורא מאד, מקום נחש ועקרב וצימאון, שאי אפשר להתקיים בו לולא ניסי והשגחת ה' יתברך. (שאלה א).
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (במדבר פרק לג, ב)
שאלה: כיון שכתב בתחילת הפרשה 'אלה מסעי בני ישראל' מדוע חזר כאן בסיום הפסוק לומר 'ואלה מסעיהם למוצאיהם'.
תשובה: רמז בכך הכתוב על הגאולה העתידה, וכמו שנאמר (מיכה ז ט ו) "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", כי לעתיד לבוא גם כן יביא ה' את ישראל אל מדבר העמים וינהיגם שם, כמו שנאמר ביחזקאל (כ לה) "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים" וכאילו נאמר אלה מסעיהם העתידיים, כשיצאו מהגלות האחרונה. (שאלה ב).
"וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה", "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף" (במדבר פרק לג, ח,י)
שאלה: אם כבר עברו בתוך הים אל המדבר, איך לאחר מכן חזרו וחנו על ים סוף.
תשובה: לימדה אותנו התורה בפסוקים אלו שבני ישראל עברו בתוך ים סוף, אך יצאו מאותו צד שנכנסו בו [חצו את הים בצורת חצי עיגול], כדי שיראו את המצריים מתים על שפת הים – במקום שבו נכנסו ישראל אל הים, ואחר כך המשיכו בדרכם וחנו על ים סוף. (שאלה ד).
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ" (במדבר פרק לג, נב) "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ" (במדבר פרק לד, ב) "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה" (במדבר פרק לד, יג) "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם" (במדבר פרק לה, ב) "וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר פרק לה, יא)
שאלה: מדוע נאמרו כאן חמש מצוות אלו [א. איבוד עבודה זרה, ב. גבולות הארץ, ג. חלוקת הארץ לשבטים, ד. הפרשת הערים ללויים, ה. הפרשת ערי מקלט], והרי מצוות אלו כבר נאמרו קודם לכן, ולכאורה לא התחדש כאן דבר.
תשובה: כיון שידע משה רבינו שהגיע זמנו למות, והצטער על כך שאינו נכנס לארץ ישראל, רצה הקב"ה לפייסו, שהרי לא היה רצון משה רבינו להיכנס לארץ כדי לאכול מפירותיה אלא כדי לקיים את המצוות שהיה ראוי שיעשה בה כמלך ומנהיג, והם איבוד עבודה זרה, קביעת גבולות הארץ, חלוקת הארץ לשבטים, הפרשת הערים ללויים והפרשת ערי מקלט, ועל כך אמר לו עתה הקב"ה, הרי גם אם תיכנס בעצמך לארץ לא תוכל לעשות את כל הדברים הללו בעצמך, אלא על ידי שתצווה לאחרים שיעשו את הדברים בפקודתך, ועל כן אמר לו שיצווה כעת את בני ישראל שיעשו את הדברים הללו, והם יעשו זאת כשיכנסו לארץ על פי ציוויו של משה רבינו עתה, והרי נחשב הדבר כאילו משה בעצמו קיים את המצוות הללו, מאחר ונעשה הכל בציוויו ובשליחותו, ועל ידי זה התפייסה דעתו של משה על כך שאינו נכנס בעצמו לארץ. (שאלה א)
"וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" (במדבר פרק לה, כה)
שאלות: א. מדוע יושב הרוצח בשגגה בעיר מקלטו רק עד מות הכהן הגדול, ומדוע בעת מיתתו של הכהן הגדול יכול הוא לצאת מעיר המקלט. ב. מדוע הזכיר כאן שהכהן הגדול נמשח בשמן הקודש.
תשובה: כיון שהכהן גדול היה שר וגדול בישראל, וקדוש לאלוקיו, ובמותו – כל העם יחרד, והחי ייתן אל לבו כי ימי האדם כצל עובר, ואף גואל הדם של הנרצח יסיר ממחשבתו את נקמת דם קרובו, כי יראה שזה סוף כל האדם, ואף הוא עצמו עתיד למות, ובכך ישקוט לבבו ורתיחת דמו, ישכח צרתו ותסור קנאתו. וסיום הפסוק מתפרש על הקב"ה, שהוא משח את הכהן הגדול בשמן המשחה ונתן לו את הגדולה הזו, ומחמת כן הוא האדם הנכבד והקדוש ביותר בישראל, ובעת מיתתו לא יחוש האדם על מיתת קרובו, ולא יבוא לגאול את דמו. (שאלה ז).
