שיעור 11, מגילת איכה, פרק ג, מא-נ

מא נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֨נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם׃ מב נַ֤חְנוּ פָשַׁ֨עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ אַתָּ֖ה לֹ֥א סָלָֽחְתָּ׃ מג סַכּ֤וֹתָה בָאַף֙ וַֽתִּרְדְּפֵ֔נוּ הָרַ֖גְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ׃ מד סַכּ֤וֹתָה בֶֽעָנָן֙ לָ֔ךְ מֵֽעֲב֖וֹר תְּפִלָּֽה׃ מה סְחִ֧י וּמָא֛וֹס תְּשִׂימֵ֖נוּ בְּקֶ֥רֶב הָֽעַמִּֽים׃ מו פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל־אֹֽיְבֵֽינוּ׃ מז פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר׃ מח פַּלְגֵי־מַ֨יִם֙ תֵּרַ֣ד עֵינִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃ מט עֵינִ֧י נִגְּרָ֛ה וְלֹ֥א תִדְמֶ֖ה מֵאֵ֥ין הֲפֻגֽוֹת׃ נ עַד־יַשְׁקִ֣יף וְיֵ֔רֶא יְהוָ֖ה מִשָּׁמָֽיִם׃

(מא) נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם – נייחד ונרומם את המחשבה (הבאה מהלב) עם המעשה (הנעשה בכפיים), שיהיו כולם מכוונים רק אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם, ואז יהיה ה' עמנו להצילנו.

(מב) בעת שלא היינו עם ה', והיינו מכונים נַחְנוּ (כי נחסרה לנו האות אל"ף המרמזת על ה' שהוא אחד ויחיד), מחמת כן פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ.

(מג) סַכּוֹתָה – עשית מחיצה בינינו לבינך בָאַף, שהוא היה החוצץ בינינו, וַתִּרְדְּפֵנוּ באף זה עצמו, ומחמת כן הָרַגְתָּ, לֹא חָמָלְתָּ.

(מד) סַכּוֹתָה – חצצת בינינו בֶעָנָן לָךְ, מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה.

(מה) וכי סְחִי וּמָאוֹס (-כדברי מיאוס וגנאי) תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים.

(מו) והרי על ידי זה פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל אֹיְבֵינוּ.

(מז) פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר, כלומר, העשירות הגדולה שהיתה לנו בתחילה, שהיא הִשִּׁיאַה (-פיתתה) והטתה אותנו לדרכי החטא, היא הגדילה את השבר, כי נפלנו ממקום גבוה ביותר, למקום שפל מאד, וזה היה לנו לפחד ומפלה.

(מח) משיבה השכינה לישראל, אין לכם להתייאש מהגאולה, כי עמכם אני בצרה, ופַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי, עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי.

(מט) אומרת כנסת ישראל, עֵינִי נִגְּרָה דמעות, וְלֹא תִדְמֶה – לא תדמום מלבכות, מֵאֵין הֲפֻגוֹת – כי אין הפסקות כלל בין הצרות, עד שתמיד עיני בוכיה.

(נ) עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא, ה' מִשָּׁמָיִם.