יא וְעַתָּ֡ה אֱמָר־נָ֣א אֶל־אִישׁ־יְהוּדָה֩ וְעַל־יֽוֹשְׁבֵ֨י יְרֽוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י יוֹצֵ֤ר עֲלֵיכֶם֙ רָעָ֔ה וְחֹשֵׁ֥ב עֲלֵיכֶ֖ם מַֽחֲשָׁבָ֑ה שׁ֣וּבוּ נָ֗א אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וְהֵיטִ֥יבוּ דַרְכֵיכֶ֖ם וּמַֽעַלְלֵיכֶֽם׃ יב וְאָֽמְר֖וּ נוֹאָ֑שׁ כִּֽי־אַחֲרֵ֤י מַחְשְׁבוֹתֵ֨ינוּ֙ נֵלֵ֔ךְ וְאִ֛ישׁ שְׁרִר֥וּת לִבּֽוֹ־הָרָ֖ע נַֽעֲשֶֽׂה׃ יג לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַֽׁאֲלוּ־נָא֙ בַּגּוֹיִ֔ם מִ֥י שָׁמַ֖ע כָּאֵ֑לֶּה שַֽׁעֲרֻרִת֙ עָֽשְׂתָ֣ה מְאֹ֔ד בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵֽל׃ יד הֲיַֽעֲזֹ֥ב מִצּ֛וּר שָׂדַ֖י שֶׁ֣לֶג לְבָנ֑וֹן אִם־יִנָּֽתְשׁ֗וּ מַ֛יִם זָרִ֥ים קָרִ֖ים נֽוֹזְלִֽים׃ טו כִּֽי־שְׁכֵחֻ֥נִי עַמִּ֖י לַשָּׁ֣וְא יְקַטֵּ֑רוּ וַיַּכְשִׁל֤וּם בְּדַרְכֵיהֶם֙ שְׁבִילֵ֣י עוֹלָ֔ם לָלֶ֣כֶת נְתִיב֔וֹת דֶּ֖רֶךְ לֹ֥א סְלוּלָֽה׃ טז לָשׂ֥וּם אַרְצָ֛ם לְשַׁמָּ֖ה שְׁרִיקֹ֣ת עוֹלָ֑ם כֹּ֚ל עוֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשֹּׁ֖ם וְיָנִ֥יד בְּרֹאשֽׁוֹ׃ יז כְּרֽוּחַ־קָדִ֥ים אֲפִיצֵ֖ם לִפְנֵ֣י אוֹיֵ֑ב עֹ֧רֶף וְלֹֽא־פָנִ֛ים אֶרְאֵ֖ם בְּי֥וֹם אֵידָֽם׃
֍֍֍
(יא) וְעַתָּה אֱמָר נָא אֶל אִישׁ יְהוּדָה, וְעַל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה, אך גם באותו זמן אין המחשבה עליכם לרעה, אלא וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה טובה, שעל ידי האזהרה והנבואה הקשה תהיה תועלת טובה, והיא, שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה שהלך בה בעבר, וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם לעתיד, וכמשל הכלי שבבית היוצר, שנשבר כדי להכין ממנו כלי טוב יותר.
(יב) וְאָמְרוּ ישראל נוֹאָשׁ – דברי יאוש של אדם שאינו חפץ בתקנה, כִּי אַחֲרֵי מַחְשְׁבוֹתֵינוּ נֵלֵךְ ולא ניטיב את דרכינו, וְאִישׁ שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע נַעֲשֶׂה, ולא ניטיב את מעללינו.
(יג) לָכֵן, כֹּה אָמַר ה', שַׁאֲלוּ נָא בַּגּוֹיִם מִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה, והרי אפילו הם שומעים לקול הנביאים המזהירים אותם מפני הפורענות, כפי שהיה בעיר נינוה, שחזרו בתשובה מחמת אזהרותיו של יונה הנביא, שַׁעֲרֻרִת – דבר מגונה עָשְׂתָה מְאֹד בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל.
(יד) הֲיַעֲזֹב מִצּוּר שָׂדַי שֶׁלֶג לְבָנוֹן – וכי אדם הצמא למים יעזוב את שלג הלבנון הנובע מהסלע אשר בשדה, שמים אלו הם טובים וצלולים וקרים, ואם יעזוב אותם מפני שאינם נובעים תמיד ואינם מרובים, אִם יִנָּתְשׁוּ מַיִם זָרִים – זרמי מים חזקים קָרִים – היוצאים מהמקור, נוֹזְלִים מעצמם, באופן שאין טורח בשאיבתם, והרי ודאי שלא ייעזבו מים אלו.
(טו) ואם כן כיצד עשו כן ישראל, כִּי שְׁכֵחֻנִי עַמִּי, ובמקום עבודת ה', לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ, וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם שְׁבִילֵי עוֹלָם – את דרכי התורה, שהם רחבים וסלולים, המקיפים את כל חיי האדם בכל מקום ובכל זמן, והם שבילים הקיימים לעולם, שלא ישתנו בשום זמן, ינהגו בהם ישראל כאילו יש בהם מכשולים, ומחמת כן ימאנו ללכת בהם, ובמקום זאת יסיתו אותם לָלֶכֶת נְתִיבוֹת, שהם דרכים קטנות ופרטיות, והדרך המיועדת לכולם, היא דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה.
(טז) והתכלית שתהיה מכך היא לָשׂוּם אַרְצָם לְשַׁמָּה, ולא רק לזמן קצר, אלא שְׁרִיקֹת עוֹלָם, עד אשר כֹּל העוֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם – יתמה וישתומם וְיָנִיד בְּרֹאשׁוֹ דרך תמהון.
(יז) כְּרוּחַ קָדִים הנושבת בחוזקה, כך אֲפִיצֵם לִפְנֵי אוֹיֵב, ולא ימצאו מנוחה בגלותם, כי עֹרֶף וְלֹא פָנִים אֶרְאֵם (-תמיד יפנו לנוס ויגלו בכך את ערפם), בְּיוֹם אֵידָם – ביום מפלתם ושברם.
