שיעור 15, מגילת איכה, פרק ד, יא-יט

יא כִּלָּ֤ה ה' אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסֹֽדֹתֶֽיהָ׃ יב לֹ֤א הֶֽאֱמִ֨ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ כֹּ֖ל יֹֽשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַֽׁעֲרֵ֖י יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ יג מֵֽחַטֹּ֣אות נְבִיאֶ֔יהָ עֲו͏ֹנֹ֖ת כֹּֽהֲנֶ֑יהָ הַשֹּֽׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים׃ יד נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻֽשֵׁיהֶֽם׃ טו ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֨וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖פוּ לָגֽוּר׃ טז פְּנֵ֤י ה' חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹֽהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ וּזְקֵנִ֖ים לֹ֥א חָנָֽנוּ׃ יז עוֹדֵ֨ינוּ֙ תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ׃ יח צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹֽבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛נוּ מָֽלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽנוּ׃ יט קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹֽדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶֽהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ׃

(יא) כל כך גדולים היו האף והחימה, עד אשר גם לאחר כל הצרות הללו כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ, שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ, וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ, כי אם לא היה שופך חמתו על בית המקדש, היתה באה כליה על כל ישראל.

(יב) ולא היה דבר זה בדרך טבעית כלל, כי הרי לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ, כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם.

(יג) והרי זו ראיה שבא העונש בהשגחה פרטית, מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ – נביאי השקר שלה, עֲו‍ֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ, הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים.

(יד) נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת – אותם המשולים ל'עורים' בדעתם היו עוברים עבירות בפרהסיא, ולא היה מי שימחה בידם, נְגֹאֲלוּ בַּדָּם – התלכלכו בדם של רציחה, בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם – ומרוב לכלוך של שפיכות דמים שהיתה שם לא יכלו לגעת בלבושיהם.

(טו) אומר הנביא לישראל, כיון שכל הצרות הללו יבואו מחמת נביאי השקר (כפי שנאמר בפסוק י"ג), אם כן סוּרוּ כבר עתה מאותם נביאי שקר, טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ – קראו להם טמאים, כי הרי בין כך לאחר שתראו שבאו עליכם כל הצרות מחמתם, תקראו ותאמרו להם סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ, כִּי נָצוּ – כי תראו אז שנגלה קלונם ('נצו' הוא לשון סרחון ולכלוך), גַּם נָעוּ – ותראו שֶׁתָּנוּעוּ בגלות מחמת אותם נביאי שקר, שאָמְרוּ לכם אותם נביאי שקר בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר – שלא תלכו לגלות בין הגויים, ומחמת כן לא חזרתם בתשובה, וכיון שבין כך לבסוף תסלקו מעליכם את נביאי השקר הללו, מוטב שתעשו זאת כעת, כשעדיין אתם יכולים לחזור בתשובה.

(טז) ואותם נביאי שקר וכהנים שהחטיאו את הרבים, פְּנֵי ה' חִלְּקָם – הכעס של ה' חילק אותם מכלל ישראל, לֹא יוֹסִיף ה' לְהַבִּיטָם, מחמת העוון שהיה בידם, אשר פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ, וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ.

(יז) עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ – בעוד שעינינו כלות אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל, כי קיוינו לעזרת מלכי הגויים, בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ.

(יח) ופתאום צָדוּ האויבים את צְעָדֵינוּ, כפי שצדים בעלי חיים, ומנעו אותנו מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ. אמנם בתוך סיפור הצרות, מספר את חסד ה', כי קָרַב קִצֵּנוּ – קירב ה' את הקץ של הגלות, כי נאמר בתורה (דברים ד' כ"ה) "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ", ואם היו נשארים עוד שנתיים בארץ ישראל, כמנין הגימטריא של "וְנוֹשַׁנְתֶּם", והיינו שמונה מאות חמישים ושתים שנה מאז שנכנסו ישראל לארץ, אז מָלְאוּ יָמֵינוּ – היו נשלמים ימינו בעולם הזה לגמרי, כִּי בָא קִצֵּנוּ, כי היתה מתקיימת בהם הקללה האמורה בפסוק הבא "כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר", ולא היתה להם עוד תקומה, ולכן קירב ה' את הקץ בשנתיים, כדי שתהיה לישראל גאולה לאחר זמן.

(יט) וכדי שיתקיים הדבר, עשה ה' בחסדו שקַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם, למהר את הגלות, עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ – ובזכות האבות המכונים 'הרים' רדפו אותנו האויבים במהירות, קודם שיעברו אותם שנתיים, וכך לא אבדנו לגמרי, בַּמִּדְבָּר – מחמת העוון של העגל שעשו ישראל במדבר, אָרְבוּ לָנוּ.