יז וַיָּקֻ֣מוּ אֲנָשִׁ֔ים מִזִּקְנֵ֖י הָאָ֑רֶץ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־קְהַ֥ל הָעָ֖ם לֵאמֹֽר׃ יח מִיכָה֙ הַמּ֣וֹרַשְׁתִּ֔י הָיָ֣ה נִבָּ֔א בִּימֵ֖י חִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־כָּל־עַם֩ יְהוּדָ֨ה לֵאמֹ֜ר כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת צִיּ֞וֹן שָׂדֶ֤ה תֵֽחָרֵשׁ֙ וִירֽוּשָׁלַ֨יִם֙ עִיִּ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה וְהַ֥ר הַבַּ֖יִת לְבָמ֥וֹת יָֽעַר׃ יט הֶֽהָמֵ֣ת הֱ֠מִתֻהוּ חִזְקִיָּ֨הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה וְכָל־יְהוּדָ֗ה הֲלֹא֮ יָרֵ֣א אֶת־יְהוָה֒ וַיְחַל֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוָ֔ה אֶל־הָֽרָעָ֖ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם וַֽאֲנַ֗חְנוּ עֹשִׂ֛ים רָעָ֥ה גְדוֹלָ֖ה עַל־נַפְשׁוֹתֵֽינוּ׃ כ וְגַם־אִ֗ישׁ הָיָ֤ה מִתְנַבֵּא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה אֽוּרִיָּ֨הוּ֙ בֶּֽן־שְׁמַעְיָ֔הוּ מִקִּרְיַ֖ת הַיְּעָרִ֑ים וַיִּנָּבֵ֞א עַל־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְעַל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את כְּכֹ֖ל דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָֽהוּ׃ כא וַיִּשְׁמַ֣ע הַמֶּֽלֶךְ־יְ֠הוֹיָקִים וְכָל־גִּבּוֹרָ֤יו וְכָל־הַשָּׂרִים֙ אֶת־דְּבָרָ֔יו וַיְבַקֵּ֥שׁ הַמֶּ֖לֶךְ הֲמִית֑וֹ וַיִּשְׁמַ֤ע אֽוּרִיָּ֨הוּ֙ וַיִּרָ֔א וַיִּבְרַ֖ח וַיָּבֹ֥א מִצְרָֽיִם׃ כב וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֧לֶךְ יְהֽוֹיָקִ֛ים אֲנָשִׁ֖ים מִצְרָ֑יִם אֵ֣ת אֶלְנָתָ֧ן בֶּן־עַכְבּ֛וֹר וַֽאֲנָשִׁ֥ים אִתּ֖וֹ אֶל־מִצְרָֽיִם׃ כג וַיּוֹצִ֨יאוּ אֶת־אֽוּרִיָּ֜הוּ מִמִּצְרַ֗יִם וַיְבִאֻ֨הוּ֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ יְהֽוֹיָקִ֔ים וַיַּכֵּ֖הוּ בֶּחָ֑רֶב וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶת־נִבְלָת֔וֹ אֶל־קִבְרֵ֖י בְּנֵ֥י הָעָֽם׃ כד אַ֗ךְ יַ֚ד אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁפָ֔ן הָֽיְתָ֖ה אֶֽת־יִרְמְיָ֑הוּ לְבִלְתִּ֛י תֵּת־אֹת֥וֹ בְיַד־הָעָ֖ם לַֽהֲמִיתֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(יז) לאחר שהבינו השרים שאין ירמיהו נביא שקר, ואין להורגו על פי הדין, ורק המון העם רצה להורגו מחמת שאמר להם נבואות פורענות, וחשבו שעל ידי הריגתו תמנע הפורענות מלבוא עליהם, וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ להציל את ירמיהו מיד ההמון, ולהראות להם שאין להם צורך או תועלת בהריגתו, וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל קְהַל הָעָם לֵאמֹר.
(יח) הרי מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי [שנבואתו כתובה בספר תרי עשר] הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, כמו נבואות הפורענות של ירמיהו, וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר (מיכה ג יב).
(יט) הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ – האם מחמת כן המית אותו חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה, הֲלֹא חזקיהו המלך היה יָרֵא אֶת ה', וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה', ועל ידי שחזרו בתשובה וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם, ולא הגיע אליהם כל נזק מנבואתו של מיכה, אלא אדרבה, הגיעה אליהם תועלת גדולה, שחזרו בתשובה והתבטלה מעליהם הגזירה. וַאֲנַחְנוּ, בכך שנהרוג את ירמיהו, עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ, כי לא זו בלבד שלא נחזור בתשובה, אלא נוסיף חטא גדול של הריגת נביא ה'.
(כ) עתה מבאר הכתוב שדברי זקני העם לא הועילו להציל את ירמיהו, והראיה לכך, וְגַם באותו זמן של נבואת ירמיהו, אִישׁ נוסף הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה', אוּרִיָּהוּ בֶּן שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים, וַיִּנָּבֵא את הפורענות שתבוא עַל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת, כְּכֹל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ.
(כא) וַיִּשְׁמַע הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים, וְכָל גִּבּוֹרָיו, וְכָל הַשָּׂרִים, אֶת דְּבָרָיו של אוריהו בן שמעיהו, וַיְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ הֲמִיתוֹ, וַיִּשְׁמַע אוּרִיָּהוּ, וַיִּרָא, וַיִּבְרַח וַיָּבֹא מִצְרָיִם.
(כב) ואף שבינתיים היה למלך זמן לחשוב על הדבר ולהתחרט על כוונתו להרוג את נביא ה', לא הועיל הדבר להצילו, וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים אֲנָשִׁים מִצְרָיִם, אֵת אֶלְנָתָן בֶּן עַכְבּוֹר וַאֲנָשִׁים אִתּוֹ, אֶל מִצְרָיִם.
(כג) וַיּוֹצִיאוּ אֶת אוּרִיָּהוּ מִמִּצְרַיִם, וַיְבִאֻהוּ אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים, ואף שידע שנבואתו אמת, שהרי אם היה חושב שהוא נביא שקר היה נותנו לבית דין שיהרגוהו, ומיתת נביא שקר היא בחנק, וַיַּכֵּהוּ יהויקים בֶּחָרֶב, כדרך שהורגים מורדים במלכות, וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נִבְלָתוֹ אֶל קִבְרֵי בְּנֵי הָעָם, ואילו היה נהרג כדין נביא שקר היה לו לקוברו במקום המיוחד להרוגי בית דין, הרי שבאותו זמן לא נמנעו המלך והעם מלהרוג נביאי אמת, וכך גם היה קורה לירמיהו, על אף דבריהם של זקני העם.
(כד) אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן הָיְתָה אֶת [-עם] יִרְמְיָהוּ, והוא לבדו הצילו מיד ההמון, לְבִלְתִּי תֵּת אֹתוֹ בְיַד הָעָם לַהֲמִיתוֹ.
