שיעור 180, ספר תהילים, פרק לט, א-ג

פרק לט, א לַמְנַצֵּ֥חַ לִֽידוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב אָמַ֗רְתִּי אֶ֥שְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֮ מֵֽחֲט֪וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי׃ ג נֶֽאֱלַ֣מְתִּי דֽ֭וּמִיָּה הֶֽחֱשֵׁ֣יתִי מִטּ֑וֹב וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר׃

֍             ֍              ֍

פרק לט

מזמור זה עוסק בענין הנפש וסודותיה, ומציאותה בגוף החומרי:

(א) לַמְנַצֵּחַ, לִידוּתוּן, מִזְמוֹר לְדָוִד.

(ב) מקדים לומר שבתחילה חשב שלא לעסוק כלל בחקירה זו של ענין הנפש והגוף, מחמת שני חששות, האחד, כי אָמַרְתִּי, אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי, כלומר, כיון שמהות הנפש זהו דבר הנעלם משכל האדם, ואינו יכול להשיגו על בוריו, יראתי פן על ידי העיון בדבר אבוא לידי חטא בדיבורי, שאסבור שנפש האדם היא רק חלק זך ורוחני מעט המתהווה עם הגוף ומת עמו [בדומה לנפש הבהמה], ואבוא לכפור בהשארת הנפש ונצחיותה לעתיד לבוא. והחשש השני שמחמתו אמרתי שלא לעסוק בענין זה, כי אף אם אבטח באמונתי שלא אטעה בדבר, מכל מקום ראוי שאֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי, כלומר, בעוד שיש רשע העומד לפני ושומע את דברי, ויתכן ששמיעת דברי חקירתי בענין זה יהיו לו למכשול בדעותיו הכוזבות [ו'לשון' מורה על הדיבור הפנימי, כי מחמת הטעם הראשון היה ראוי שאפילו לא יחשוב בדבר. ו'פה' מורה על הדיבור החיצוני, כי הטעם השני הוא רק שלא להשמיע את הדברים כלפי חוץ, שלא ישמע זאת הרשע].

(ג) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה – דממתי בשתיקתי עד שנעשיתי כאילם, הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב – שתקתי אפילו מלדבר בחלק הטוב של העיון הזה, כי יראתי מלחקור בענין זה כלל, וּכְאֵבִי נֶעְכָּר – אך מחמת כן הכאב מרע לי, כי נפשי מציקה לי לדון בענין חשוב זה, שהוא יסוד חיי האדם ותכליתו.