שיעור 19, מגילת קהלת, פרק ג, יח-כב
יח אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָֽאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם׃ יט כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָֽאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל׃ כ הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶֽעָפָֽר׃ כא מִ֣י יוֹדֵ֗עַ ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם הָֽעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה וְר֨וּחַ֙ הַבְּהֵמָ֔ה הַיֹּרֶ֥דֶת הִ֖יא לְמַ֥טָּה לָאָֽרֶץ׃ כב וְרָאִ֗יתִי כִּ֣י אֵ֥ין טוֹב֙ מֵֽאֲשֶׁ֨ר יִשְׂמַ֤ח הָֽאָדָם֙ בְּֽמַעֲשָׂ֔יו כִּי־ה֖וּא חֶלְק֑וֹ כִּ֣י מִ֤י יְבִיאֶ֨נּוּ֙ לִרְא֔וֹת בְּמֶ֖ה שֶׁיִּֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרָֽיו׃
(יח) מוסיף ואומר, אין להקשות מדוע לא ביטל ה' את עצתם של המון העם באותו דור שבחרו בדיינים אלו המעוותים משפט, כי אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, שהניח ה' את הדבר עַל דִּבְרַת – להנהגת בְּנֵי הָאָדָם, לְבָרָם הָאֱלֹהִים – שיבררו ויבחרו להם את הדיינים המכונים 'אלהים', לשון שררה], ולא השבית וביטל את עצתם, וְלִרְאוֹת בכך שְׁהֶם נחשבים כבְּהֵמָה, כי הסתלק מהם כח השכל, שהיא הנשמה האלוהית, ונשארו בהם רק כוחות הגוף הדומים לבהמה, ולכן הֵמָּה לָהֶם – הם מנהיגים את עצמם ובוחרים לעצמם מנהיגים רשעים.
(יט) כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם הללו, וּמִקְרֶה -הרי הוא כמו מקרה] הַבְּהֵמָה, כי הם נוהגים במעשיהם על דרך המקרה ולא על פי הנהגת השכל, וּמִקְרֶה אֶחָד יהיה לָהֶם בסופם, כי כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, ולא תהיה להם השארת הנפש לאחר המיתה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם הזה מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כי מנהגו כמנהג הבהמה, כִּי הַכֹּל הָבֶל.
(כ) והסיבה שגרמה לאותם בני אדם שלא לנהוג על פי שכלם אלא על פי המקרים וכדרך הבהמות, כי נראה בעיניהם שהַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר.
(כא) ולפי טעותם, שאינם רואים ומכירים בנשמת האדם שהיא רוחנית ועשויה להתקיים גם לאחר המוות, אומרים הם כי מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ, אלא סבורים הם שכל הרוחות שוות, של האדם ושל הבהמה, ולכן הם נוהגים בחייהם כבהמות.
(כב) עתה בא לבטל את דעת האומרים שעיקר תכליתו של האדם היא לעסוק בעיונים ובמושכלות, ואינו צריך לעסוק בגופו במעשים טובים ומצוות, ועל כך משיב ואומר, וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו הנעשים בגופו, ולא יסתפק רק בשכלו הטוב, והטעם לכך, כִּי הוּא חֶלְקוֹ של הגוף, מאחר והעיון השכלי אינו יכול להביא את הגוף לעולם הבא, ואם לא יעשה מעשים טובים בגופו, כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בטוב הצפון לעתיד לבוא, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו – אחרי מותו, כי השכל ועיוניו אינם יכולים לזכך את הגוף, ורק המצוות המעשיות מביאות את הגוף לשלימותו ומקדשות אותו, ולכן יש לאדם לשמוח בעשיית המעשים הטובים וגם רומז בכך שהשכל עיוני לבדו יכול להטעות את האדם בהבנת המושכלות, כי אין השכל יכול להשיג בשלימות את הדברים שאינם מושגים בחושי האדם, ולכן טוב יותר לסמוך על הקבלה ולעסוק במצוות המעשיות כפי שציוה ה'].
