שיעור 20. שיר השירים, פרק ד, ח-י

ח אִתִּ֤י מִלְּבָנוֹן֙ כַּלָּ֔ה אִתִּ֖י מִלְּבָנ֣וֹן תָּב֑וֹאִי תָּשׁ֣וּרִי ׀ מֵרֹ֣אשׁ אֲמָנָ֗ה מֵרֹ֤אשׁ שְׂנִיר֙ וְחֶרְמ֔וֹן מִמְּעֹנ֣וֹת אֲרָי֔וֹת מֵֽהַרְרֵ֖י נְמֵרִֽים׃ ט לִבַּבְתִּ֖נִי אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה לִבַּבְתִּ֨נִי֙ בְּאַחַ֣ת מֵֽעֵינַ֔יִךְ בְּאַחַ֥ד עֲנָ֖ק מִצַּוְּרֹנָֽיִךְ׃ י מַה־יָּפ֥וּ דֹדַ֖יִךְ אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה מַה־טֹּ֤בוּ דֹדַ֨יִךְ֙ מִיַּ֔יִן וְרֵ֥יחַ שְׁמָנַ֖יִךְ מִכָּל־בְּשָׂמִֽים׃

(ח) מוסיף ה' ואומר לה שלא יפרד ממנה יותר, ומבאר לה היכן תוכל למוצאו בכל זמן, אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה – תהיי איתי תמיד ב'לבנון', שהוא בית המקדש המלבין את שחרות הנפש, ומכנה אותה 'כלה' כיון שכעת אירש ה' את נפש שלמה היקרה להיות מיוחדת לו להשראת השכינה בתמידות, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, בכל עת שתרצי לדבוק בחי העולמים, ומעתה לא יוכלו הגוף וכוחותיו להשבית את החיבור הקדוש הזה, כי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה – תלמדי בתמידות את האמונה בה' על ידי שתראי בכל עת את הניסים הקבועים שהיו בבית המקדש, וראו בכך את התגלות השראת השכינה בתמידות, וכן תראי את השגחת ה' מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, שהם הרים שנעשו בהם ניסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, ובדומה לכך נעשו גם בבית המקדש ניסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, ועל ידי זה תתחזק הנפש לשלוט בגוף ובכוחותיו, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת – תקנה לעצמה את מידת הגבורה של האריה, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים – וכן תקנה לעצמה את מידת העזות של הנמר, להשתמש בגבורה ועזות אלו לעבודת ה' בקודש, להטיל יראה על כוחות החיים שבגוף, שלא יבואו למרוד במלכות הנפש הרוחנית.

(ט) ומעתה לא יהיה הדיבוק הרוחני על ידי השגת השכל, אלא על ידי עבודת הלב, שהוא השולט על כל כוחות החיים, ועל כך אומר ה' לנפש, לִבַּבְתִּנִי – חיברת את ליבך בליבי, אֲחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ, כי השגת השכל באה על ידי התבוננות בשתי עינים, האחת אל המציאות הכללית שבעולם, והשניה אל תוך הנפש, אך בעבודת הלב אין צורך בהתבוננות החיצונית, אלא רק שתתבונן הנפש לתוך עצמה, לייחד את כל הכוחות שבה לשם ה', בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ – די לכך בתכשיט אחד, שהוא השכל השולט על עניני המעשה, לעבוד את ה' ביראה, ללא השכל העיוני המתבונן בדברים מצד ההתבוננות במציאות הכללית והלימוד ממנה.

(י) בהשגות הקודמות, שהיו השגות נבואיות שכליות, באה ההשגה מלמעלה למטה, מאת ה' אל הנפש, אך מעתה שבאה ההשגה מכח העבודה בבית המקדש, הרי זו השגה הבאה מלמטה למעלה, כי התעוררות הנפש באהבה עזה לה' היא הממשיכה אליה את החיבור האלהי, ולכן עתה אינו משבח את הנפש עצמה מצד מעלותיה, אלא משבח את אהבתה של הנפש ואומר לה, מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ (-אהבתך) אֲחֹתִי כַלָּה, וכיון שהאהבה נמשכת מכח עבודת הנפש, מכנה אותה 'אחותי', כי מעתה אין זו השגה שהנפש מקבלת מלמעלה, אלא דביקות שהיא משיגה באהבתה אל ה', מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן – אהבתך הבאה מכח התלהבות הנפש בעבודת ה' טובה יותר מהתלהבות הנפש בשתיית יין, שזו התעוררות זרה וגופנית, ואף טובה היא יותר מהיין הרוחני, שהוא השגת הנבואה המושפעת מלמעלה, כי אין זו השגה שמקבלת הנפש כמתנה המוגבלת לזמן הנבואה, אלא מידת האהבה מְשַׁנָּה ומעלה את הנפש עצמה לדרגה גבוהה יותר, עד שהיא נעשית דבוקה בה' בקביעות, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ – ההשגה שתשיגי מכח אהבתך לה', שהיא השגה המשולה לשמן המורק מאת ה' אל הדבקים באהבתו, טובה יותר מִכָּל בְּשָׂמִים – מכל ההשגות הבאות מכח השכל העיוני.