שיעור 205, ספר ירמיהו, פרק לה, יב-יט

יב וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ יג כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הָלֹ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ לְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה וּלְיֽוֹשְׁבֵ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם הֲל֨וֹא תִקְח֥וּ מוּסָ֛ר לִשְׁמֹ֥עַ אֶל־דְּבָרַ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃ יד הוּקַ֡ם אֶת־דִּבְרֵ֣י יְהֽוֹנָדָ֣ב בֶּן־רֵ֠כָב אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה אֶת־בָּנָ֜יו לְבִלְתִּ֣י שְׁתֽוֹת־יַ֗יִן וְלֹ֤א שָׁתוּ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ אֵ֖ת מִצְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וְאָ֨נֹכִ֜י דִּבַּ֤רְתִּי אֲלֵיכֶם֙ הַשְׁכֵּ֣ם וְדַבֵּ֔ר וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם אֵלָֽי׃ טו וָֽאֶשְׁלַ֣ח אֲלֵיכֶ֣ם אֶת־כָּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִאִ֣ים ׀ הַשְׁכֵּ֣ם וְשָׁלֹ֣חַ ׀ לֵאמֹ֡ר שֻֽׁבוּ־נָ֡א אִישׁ֩ מִדַּרְכּ֨וֹ הָֽרָעָ֜ה וְהֵיטִ֣יבוּ מַֽעַלְלֵיכֶ֗ם וְאַל־תֵּ֨לְכ֜וּ אַֽחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לְעָבְדָ֔ם וּשְׁבוּ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם וְלַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וְלֹ֤א הִטִּיתֶם֙ אֶֽת־אָזְנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם אֵלָֽי׃ טז כִּ֣י הֵקִ֗ימוּ בְּנֵי֙ יְהֽוֹנָדָ֣ב בֶּן־רֵכָ֔ב אֶת־מִצְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑ם וְהָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לֹ֥א שָֽׁמְע֖וּ אֵלָֽי׃ יז לָ֠כֵן כֹּֽה־אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֧י מֵבִ֣יא אֶל־יְהוּדָ֗ה וְאֶ֤ל כָּל־יֽוֹשְׁבֵי֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי עֲלֵיהֶ֑ם יַ֣עַן דִּבַּ֤רְתִּי אֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א שָׁמֵ֔עוּ וָֽאֶקְרָ֥א לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָנֽוּ׃ יח וּלְבֵ֨ית הָרֵֽכָבִ֜ים אָמַ֣ר יִרְמְיָ֗הוּ כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר שְׁמַעְתֶּ֔ם עַל־מִצְוַ֖ת יְהֽוֹנָדָ֣ב אֲבִיכֶ֑ם וַֽתִּשְׁמְרוּ֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו וַֽתַּעֲשׂ֔וּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה אֶתְכֶֽם׃ יט לָכֵ֗ן כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹֽא־יִכָּרֵ֨ת אִ֜ישׁ לְיֽוֹנָדָ֧ב בֶּן־רֵכָ֛ב עֹמֵ֥ד לְפָנַ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃

֍֍ ֍

(יב) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר.

(יג) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה, וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר ממעשה זה לִשְׁמֹעַ אֶל דְּבָרַי, נְאֻם ה'.

(יד) הרי ראיתם שהוּקַם (-קיימו צאצאיו) אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, הגם שהיה אדם בשר ודם, אֲשֶׁר צִוָּה אֶת בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן, וְלֹא שָׁתוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, ולא עברו על דבריו אפילו פעם אחת, והגם שלא ידעו את הטעם לציוויו, קיימו את דבריו כִּי שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם. וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם דיבור אלוהי, והיה הדיבור בקביעות, הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי.

(טו) וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים, הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, לֵאמֹר, שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה להפסיק לעבור על מצוות לא תעשה, וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם לקיים מצוות עשה, וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, ותהיה לכם תועלת בכך שתקיימו את המצוות, וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם. וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לדברי הנביאים, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי לדברי התורה.

(טז) כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֶת מִצְוַת אֲבִיהֶם אֲשֶׁר צִוָּם, וְהָעָם הַזֶּה לא למד מהם ולא לקחו מוסר, אלא לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי.

(יז) לָכֵן, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מֵבִיא אֶל יְהוּדָה וְאֶל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם, יַעַן דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ, וָאֶקְרָא לָהֶם וְלֹא עָנוּ.

(יח) וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם, וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו, שלא לבנות בתים, לא לטעת כרמים ולא לשתות יין, וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם, לגור באהלים.

(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים, שהיו בניו יושבים בסנהדרין ומלמדים תורה.