שיעור 228, ספר תהילים, פרק מט, טו-טז

טו כַּצֹּ֤אן ׀ לִ֥שְׁא֣וֹל שַׁתּוּ֮ מָ֤וֶת יִ֫רְעֵ֥ם וַיִּרְדּ֘וּ בָ֤ם יְשָׁרִ֨ים ׀ לַבֹּ֗קֶר וְ֭צוּרָם לְבַלּ֥וֹת שְׁא֗וֹל מִזְּבֻ֥ל לֽוֹ׃ טז אַךְ־אֱלֹהִ֗ים יִפְדֶּ֣ה נַ֭פְשִׁי מִֽיַּד־שְׁא֑וֹל כִּ֖י יִקָּחֵ֣נִי סֶֽלָה׃

֍             ֍              ֍

(טו) כַּצֹּאן – כמו הצאן שמיועדים לשחיטה, כך כוחות החיים של גוף האדם לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ – הולכים בסוף אל השאול, מָוֶת יִרְעֵם – כמו הצאן, שכביכול המוות הוא הרועה אותם, כי הסיבה שלוקחים אותם אל המרעה לפטמם הוא כדי שיוכלו לבסוף לשוחטם, כך האדם במשך כל חייו מתמעט כוחו [והמאכלים שהוא אוכל ממלאים את התמעטות הכח הטבעית של הגוף, אך כיון שאין זה מספיק להחזיר את הכח כפי שהיה בתחילה, הרי הוא הולך ונחלש עד יום מותו]. וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים – והכוחות הישרים שבאדם, והם כוחות השכל והנפש, כמו החכמה והדעת והמידות הטובות, הם שצריכים לרדות ולמשול בכוחות הגוף הללו, לַבֹּקֶר – לבקר ולבחון אותם בכל עת, כרועה המבקר ובודק את צאנו תמיד, וְצוּרָם – והצור החזק שלהם, שזו הנפש הנצחית הקיימת לעולם, היא תרדה ותמשול בכוחות הגוף, לְבַלּוֹת ולהשחית את השְׁאוֹל, שהוא כינוי גם לכוחות הגוף שסופם לרדת לשאול, מִזְּבֻל לוֹ – שלא יהיו השאול והמוות בית זבול ומשכן לנפש, אלא הנפש השכלית תמשול על כוחות הגוף והחומריות.

(טז) ואנוכי לא נמשכתי אחרי כוחות הגוף, אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה את נַפְשִׁי הרוחנית מִיַּד שְׁאוֹל, שבמיתת הגוף לא תרד גם הנפש לשאול, כִּי יִקָּחֵנִי האלהים אליו, שתהיה נשמתי צרורה בצרור החיים לפני ה', סֶלָה [-מילה זו מורה על סיום הענין].