שיעור 23, מגילת אסתר, פרק ד, ד-ח

(ד) וַ֠תָּבוֹאנָה נַֽעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָֽרִיסֶ֨יהָ֙ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵֽעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל׃ (ה) וַתִּקְרָא֩ אֶסְתֵּ֨ר לַֽהֲתָ֜ךְ מִסָּֽרִיסֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֶֽעֱמִ֣יד לְפָנֶ֔יהָ וַתְּצַוֵּ֖הוּ עַֽל־מָרְדֳּכָ֑י לָדַ֥עַת מַה־זֶּ֖ה וְעַל־מַה־זֶּֽה׃ (ו) וַיֵּצֵ֥א הֲתָ֖ךְ אֶֽל־מָרְדֳּכָ֑י אֶל־רְח֣וֹב הָעִ֔יר אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י שַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ז) וַיַּגֶּד־ל֣וֹ מָרְדֳּכַ֔י אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וְאֵ֣ת ׀ פָּֽרָשַׁ֣ת הַכֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר הָמָן֙ לִ֠שְׁקוֹל עַל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְ בַּיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָֽם׃ (ח) וְאֶת־פַּתְשֶׁ֣גֶן כְּתָֽב־הַ֠דָּת אֲשֶׁר־נִתַּ֨ן בְּשׁוּשָׁ֤ן לְהַשְׁמִידָם֙ נָ֣תַן ל֔וֹ לְהַרְא֥וֹת אֶת־אֶסְתֵּ֖ר וּלְהַגִּ֣יד לָ֑הּ וּלְצַוּ֣וֹת עָלֶ֗יהָ לָב֨וֹא אֶל־הַמֶּ֧לֶךְ לְהִֽתְחַנֶּן־ל֛וֹ וּלְבַקֵּ֥שׁ מִלְּפָנָ֖יו עַל־עַמָּֽהּ׃

פרק ד

(ד) על ידי שבא מרדכי סמוך לשער המלך בלבוש שק התפרסם הדבר, וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ, וַיַּגִּידוּ לָהּ, וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד, וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי, וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו – להסיר את השק מעל הבגדים באופן שילבשנו תחת בגדיו, ואז יוכל להגיע אל שער המלך, וְלֹא קִבֵּל, כי לא רצה להפסיק אפילו רגע אחד מתפילה ותחנונים לפני ה', כי נראה בכך כעוזב את בטחונו בה' ופונה לעזרת בשר ודם.

(ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ, מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ, ולכן היה הוא נאמן בעיניה שלא יגלה את הסוד, וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי, לחקור את הדבר לעומקו, לָדַעַת מַה זֶּה – מה היא הגזירה בפועל, וְעַל מַה זֶּה – מה הסיבה הרוחנית שגרמה לגזירה זו, כי אי אפשר לבטל את הגזירה עד שיבטלו את סיבתה.

(ו) וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי, אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

(ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ – את הגזירה כפי שקרתה בדרך הטבע, והיינו שהוא לא השתחוה להמן, ומחמת כן כעס עליו המן והחליט להרוג את כל היהודים (ולכן לא אמר 'אשר קרה', אלא 'אשר קרהו', בלשון יחיד, כאילו הוא מקרה פרטי שקרה למרדכי בעצמו, כיון שבדרך הטבע היה הוא עצמו המסובב לגזירה הרעה הזו), וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם, וביאר לה בזה כיצד גנב המן את ליבו של אחשורוש, לחשוב שכוונתו רק לפתותם לעזוב את דתם, ולכן ישמחו כל כך האומות לעשות זאת עד שיתנדבו לתת ממון לגנזי המלך על כך, ואילו המן התכוון שמהשלל שיקחו מהיהודים יתנו למלך עשרת אלפים ככר כסף.

(ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן – ואת הכתב הגלוי, שהיה כתוב בו להתכונן לשלשה עשר באדר, וכתב גלוי זה נועד לפרש את כְּתָב הַדָּת החתום אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן ושם כתוב לְהַשְׁמִידָם (וכתב זה, החתום, לא היה ביד מרדכי), נָתַן לוֹ, כי הכתב הגלוי היה ביד מרדכי, ונתנו להתך, לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר, שתבין מתוך כך שבודאי לא בחינם הצטוו כולם להתכונן למלחמה ביום זה, וּלְהַגִּיד לָהּ בעל פה את תוכן הכתב החתום, וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, לְהִתְחַנֶּן לוֹ, וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ.