שיעור 236, ספר תהילים, פרק נא, ו-ז

ו לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ ׀ חָטָאתִי֮ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדָבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשָׁפְטֶֽךָ׃ ז הֵן־בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶֽחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי׃

֍             ֍              ֍

(ו) ומוסיף לומר מדוע די בכך שיחזור בתשובה, הגם שבעבירות שבין אדם לחבירו אין נמחל לו עד שיפייס את חבירו, כי הרי לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי, ולא חטאתי נגד אוריה החיתי, כיון שהיה מורד במלכות וחייב מיתה, ואף לא בבת שבע, כי היתה גרושה באותו זמן [כי כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו], ואמנם גם בחטא שבין אדם למקום אם היה בכך חילול ה' אין נמחל לו על ידי תשובה לבדה, אך כאן לא היה חילול ה', וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי – כי רק בעיניך היה רע הדבר שעשיתי, כי היה הדבר בסתר, ועתה חוזר לבקשתו (בפסוק ד') שיכבס את נפשו מהעוון ויטהרנו מהחטא, לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ, ואם לא תמחל לי יאמרו שאינך נוהג בצדק ובמשפט למחול לשבים בתשובה.

(ז) ומבאר מדוע מצד המשפט ראוי שימחל לו ה', הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי – כיון שתחילת בריאתי היא באופן שהשכל כלוא במאסר הגוף והחומר, אם כן קל הדבר שיטעה האדם בעיון השכלי, ותתעוות דעתו בענין מסוים שלא להבין שיש בו עבירה, וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי – וכיון שיצירת כל אדם היא על ידי תאוה וחימום הגוף, הרי נשאר בו טבע התאוה, וקרוב הוא לחטוא בחטאים מעין אלו.