שיעור 276, ספר תהילים, פרק סב, א-ה

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־יְדוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃

(ב) אַ֣ךְ אֶל־אֱ֭לֹהִים דּֽוּמִיָּ֣ה נַפְשִׁ֑י מִ֝מֶּ֗נּוּ יְשֽׁוּעָתִֽי׃

(ג) אַךְ־ה֣וּא צ֭וּרִי וִישֽׁוּעָתִ֑י מִ֝שְׂגַּבִּ֗י לֹֽא־אֶמּ֥וֹט רַבָּֽה׃

(ד) עַד־אָ֤נָה ׀ תְּהֽוֹתְת֣וּ עַל־אִישׁ֮ תְּרָצְּח֪וּ כֻ֫לְּכֶ֥ם כְּקִ֥יר נָט֑וּי גָּ֝דֵ֗ר הַדְּחוּיָֽה׃

(ה) אַ֤ךְ מִשְּׂאֵת֨וֹ ׀ יָ֥עֲצ֣וּ לְהַדִּיחַ֮ יִרְצ֪וּ כָ֫זָ֥ב בְּפִ֥יו יְבָרֵ֑כוּ וּ֝בְקִרְבָּ֗ם יְקַֽלְלוּ־סֶֽלָה׃

פרק סב

במזמור זה ידבר דוד על אנשי שאול החורשים עליו רעה, מדבר אל נפשו שתתחזק ותבטח בה', ואומר תוכחת מוסר על כך שיש אלהים שופטים בארץ:

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן, מִזְמוֹר לְדָוִד.

(ב) אַךְ אֶל אֱלֹהִים דּוּמִיָּה נַפְשִׁי – הטעם שנפשי דוממת בשתיקה ובשלווה ואינה פוחדת משום דבר, הוא כיון שתקוותי היא רק אל אלהים, כי מִמֶּנּוּ תבוא יְשׁוּעָתִי.

(ג) ותשועתי לא תבוא בדרכי הטבע, אלא אַךְ הוּא – רק הוא לבדו, בלא שליחי הטבע, יהיה צוּרִי וִישׁוּעָתִי, וכיון שה' הוא מִשְׂגַּבִּי השומרני שלֹא אֶמּוֹט, רַבָּה – הרי זהו משגב רב וגדול מאד, שהרי זהו משגב אלוהי.

(ד) עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ – עד מתי תביאו שבר ורעה עַל אִישׁ – על דוד, ותעשו כן כביכול בעבור שאול (ותיבות 'על איש' מתפרשות בפירוש כפול, שמביאים את השבר על דוד, ומביאים אותו על ידי שאול ובשליחותו), ועל ידי שאתם עושים כן תְּרָצְּחוּ כֻלְּכֶם – תֵענשו כולכם בעונש מיתה, הגם שאתם אומרים שאתם עושים זאת רק מחמת ציוויו של שאול, אין זו טענה המצילה אתכם מעונש, כי אתם נחשבים כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה – כמו גדר דחויה ורעועה העומדת תחת קיר נטוי, שכאשר מתמוטט הקיר על הגדר הרי הוא מפיל אותה על האדם העומד בצד הגדר והורגו, אך אי אפשר לומר שההריגה היא רק מחמת הקיר שהתמוטט, שהרי גם הגדר אשמה בכך, כי אם לא היתה הגדר רעועה לא היתה נופלת מחמת הקיר, ולא היה האדם העומד שם נהרג, ואם כן ההריגה מתייחסת לשניהם יחד. ואף אצלכם כן הוא הדבר, כי אמנם שאול נמשל לקיר נטוי הנופל עליכם ואומר לכם לרדוף אחרי, אך אם הייתם כגדר חזקה, לא הייתם שומעים בקולו לרדוף אחרי בחינם כדי להורגני, וכיון שגם אתם אשמים בדבר, לכן תרצחו כולכם כעונש.

(ה) ומה שהם טוענים שכל מעשיהם הם אַךְ מִשְּׂאֵתוֹ – רק מחמת פחדו של שאול שנפל עליהם, ורק מחמת כן יָעֲצוּ לְהַדִּיחַ – לדחות על דוד את הגדר הרעועה האמורה בפסוק הקודם, וכאילו כל רדיפותיהם אחרי דוד אינן מרצונם אלא מפחד שאול, יִרְצוּ כָזָב – הרי הם באים בכך לרצות את עוונם בטענת כזב, כי הנה שאול ציוה עליהם להיראות כאוהבי דוד ועל ידי זה לגלות את המקומות שהוא מסתתר בהם, ובְּפִיו יְבָרֵכוּ – מה שהם מברכים את דוד כלפי חוץ, זה אכן רק 'בפיו' של שאול, כלומר, מחמת ציווי פיו, ובליבם אינם מברכים אותו ואינם דורשים שלומו, וּבְקִרְבָּם יְקַלְלוּ – אבל מה שהם מקללים את דוד ורודפים אותו, אין זה רק מעשה חיצוני הנעשה מחמת ציוויו של שאול, אלא זה 'בקרבם', כי הם שונאים ודורשים רעתו מצד עצמם, סֶלָה (-סיום הענין הראשון).