שיעור 28, מסכת מגילה, פרק רביעי

משנה

הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה בציבור, לֹא יִפְחוֹת מִלקרוא שְּׁלשָׁה פְּסוּקִים. בזמנם היו נוהגים שמתורגמן עומד ומתרגם כל פסוק ללשון ארמית, שהיו העם מבינים אותה, וְלֹא יִקְרָא לַתֻרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד, כדי שלא יתבלבל המתורגמן ויטעה בתרגומו, וּבַנָּבִיא יכול לקרוא למתורגמן אפילו שְׁלשָׁה פסוקים, לפי שבקריאת הנביאים לא חששו חכמים כל כך אם יטעה, כיון שאין שם מצוות, ואין נזק גדול מטעות זו. וְאמנם אף בקריאת הנביא, אִם הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן – שלשת הפסוקים שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת, שכל פסוק הוא ענין אחר, קוֹרִין ומתרגמים אֶחָד אֶחָד, ולא שנים או שלשה פסוקים בבת אחת. מְדַלְּגִין בִּקריאת הנָּבִיא ממקום למקום, וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה, אלא קוראים ברצף במקום אחד, ובגמרא יבואר דין זה. וְעַד כַּמָּה מְדַלֵּג, באופנים שמותר לדלג בהם, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַתֻּרְגְּמָן – שיספיק להתחיל את הפסוק הבא לפני שיסיים המתורגמן לתרגם את הפסוק הקודם, כיון שאין זה כבוד הציבור שיצטרכו להמתין בשתיקה.

גמרא

שנינו במשנה, 'הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים'. מבררת הגמרא, הָנֵי – אותם שְׁלֹשָׁה פסוקים, כְּנֶגֶד מִי נתקנו. ומבארת, כְּנֶגֶד תּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים.

שנינו במשנה לגבי התרגום בציבור, 'ובנביא שלשה, וְאִם הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת, קורין אחד אחד'. ולשון 'שלש פרשיות' האמורה כאן אינה בדוקא, אלא היינו שלשה ענינים. ומביאה הגמרא דוגמא לשלשה פסוקים כאלו, כְּגוֹן שלשת הפסוקים האמורים בישעיה (נב ג-ה) 'כִּי כֹה אָמַר ה' חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ. 'כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהִים מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ'. 'וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם ה' כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם מֹשְׁלָיו יְהֵילִילוּ נְאֻם ה' וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ'. כְּגוֹן פסוקים אֵלּוּ, קוֹרִין אֶחָד אֶחָד, כי מאחר וענינים חלוקים הם, אינו רשאי לערבם, אלא קורא כל פסוק בפני עצמו, ומתרגם, ואחר כך קורא את הפסוק הבא ומתרגם.

שנינו במשנה, 'מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא, וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה'. מבארת הגמרא באיזה אופן נאמר דין זה, הָנֵי מִלֵּי – דין זה, שאין מדלגים בתורה, היינו בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים שונים, אֲבָל בְּעִנְיָן אֶחָד, מְדַלְּגִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְרֻחָקִין זֶה מִזֶּה, כְּגוֹן עניני יום הכפורים הכתובים בפרשת אַחֲרֵי מוֹת (ויקרא טז א), וּבפרשת אמור (שם כג כז) בפרשה המתחילה בפסוק 'אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא'. וּבְנָבִיא מְדַלְּגִין אֲפִילוּ בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים, וְזֶה וְזֶה – בין כשמדלג בתורה בענין אחד, ובין כשמדלג בנביא בשני ענינים, הדבר מותר רק בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַתֻּרְגְּמָן, כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא שָׁהָה בְּדִלּוּג אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַשְׁלִים הַתֻּרְגְּמָן את תרגומו של אוֹתוֹ פָּסוּק שקרא. וְתַנְיָא נַמִּי הֲכִי – ושנינו כן גם בברייתא, מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה בְּעִנְיָן אֶחָד, וּבְנָבִיא בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים, וְכָאן וְכָאן בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַתֻּרְגְּמָן. דין נוסף, וְאֵין מְדַלְּגִין מִנָּבִיא לְנָבִיא כלל, וּבְנָבִיא שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר – תרי עשר, שנחשב כספר אחד, מְדַלְּגִין מנביא לנביא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מְדַלֵּג מִסּוֹף הַסֵּפֶר לִתְחִלָּתוֹ, שאם כן זו קריאה למפרע, ואין קוראים למפרע.

הרי"ף מביא את סוגיית הגמרא ביומא (סח:), לגבי קריאת התורה של כהן גדול ביום הכפורים: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל לִקְרוֹת, לאחר שקורא הכהן הגדול את סדר יום הכפורים שבפרשת אחרי מות, וְגוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה וּמַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ, וְאוֹמֵר לשומעים, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרִיתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן, ואת פרשת 'וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ' שֶׁבְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים (במדבר כט ז) קוֹרֵא עַל פֶּה. מקשה הגמרא, אַמַּאי – מדוע קורא הוא בעל פה, תִּגָּלֵל סֵפֶר תּוֹרָה עַד דְּמָטֵי – עד שיגיע לְחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, וְנִקְרֵי בֵּיהּ – ויקרא בו. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, זֹאת אוֹמֶרֶת, אֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּר, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר, שלא יצטרכו להמתין בינתיים. ממשיכה הגמרא ושואלת, וְנֵיתֵי סֵפֶר תּוֹרָה אַחֲרִינָא וְנִקְרֵי בֵּיהּ – והרי אפשר להביא ספר תורה אחר, הגלול לפרשה שבחומש במדבר, ויקרא בו. מתרצת הגמרא, רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר, מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל ספר תורה רִאשׁוֹן, שיחשבו השומעים שהיה חסר, ומחמת כן הביאו שני ספרי תורה. וְהָנֵי מִלֵּי חַד גַּבְרָא בִּתְרֵי סִפְרֵי הוּא דְּהָוֵי פְּגָמָא – ורק באופן שאדם אחד קורא בשני ספרים, יש חשש שייראה הדבר כפגם בספר הראשון, אֲבָל תְּלָתָא גַּבְרֵי בִּתְלָתָא סִפְרֵי – אך אם שלשה בני אדם קוראים בשלשה ספרים, כְּגוֹן רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שמוציאים ספר תורה אחד לפרשת השבוע, אחד לראש חדש, ואחד לחנוכה, כיון שאין עולה אחד הקורא בשני ספרים, אלא בכל אחד מהספרים קורא עולה אחר, לֹא הֲוֵי פְּגָמָא – אין בזה חשש פגם בספר הראשון.