יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 28, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

שנינו במשנה, 'הקובר את מתו כו' שמונה ימים קודם לרגל, בטלה ממנו גזירת שלשים'. אָמַר רַב, גְּזֵרוֹת – גזירת אבלות של שלשים יום בָּטְלוּ לכבוד הרגל, ומותר לו להתגלח לכבוד הרגל, אבל יָמִים – שלשים ימי האבלות עצמם לֹא בָּטְלוּ, שֶׁאִם לֹא גִּלַּח עֶרֶב הָרֶגֶל, אָסוּר לו לְגַלֵּחַ אַחַר הָרֶגֶל. וְלֵית הִלְכְתָא כְּרַב – ואין ההלכה כרב בענין זה, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו שהלכה כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּאָמַר, אִם חָל יום שְׁבִיעִי של אבלות לִהְיוֹת עֶרֶב הָרֶגֶל, מְגַּלֵּח בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, שהוא בְּיוֹם שְׁבִיעִי. וטעמו, כיון דְּקָסָבַר, מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ – מנהג האבלות במקצת היום נחשב כאילו נהג אבלות כל היום, וְעוד סובר אבא שאול, שיוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה – נחשב גם לְמִנְיַן שִׁבְעָה ימי האבלות החמורה, וְעוֹלֶה גם לְמִנְיַן שְׁמוֹנָה, לענין זה שֶׁהוּא מִכְלַל שְׁלֹשִׁים ימי האבלות הקלה, וכיון שחל יום שביעי בערב יום טוב, ונהג אבלות במקצתו, הרי זה נחשב שכבר התחילה גזירת 'שלשים' קודם הרגל, והרגל מבטל אבלות של שלשים לאחר שכבר התחילו לנהוג באבלות זו [והיינו שלא כדברי התנא במשנתנו, שיש צורך שיתחיל היום השמיני קודם הרגל, כדי לבטל גזרת שלשים]. וְעוד סובר אבא שאול, שאִם לֹא גִּלֵּחַ בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, והיינו בְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ, מוּתָּר לְגַלֵּחַ אַחַר הָרֶגֶל, דִּכְשֵׁם שֶׁמִּצְוַת אבלות הנוהגת יוֹם אֶחָד וְשָׁעָה אַחַת מְבַטֶּלֶת לגמרי גְּזֵירַת שִׁבְעָה, ולכן אם לא רחץ קודם הרגל רשאי לרחוץ אחר הרגל, כָּךְ מִצְוַת אבלות הנוהגת יוֹם אֶחָד וְשָׁעָה אַחַת, מְבַטֶּלֶת גְּזֵירַת שְׁלֹשִׁים. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְאַבָּא שָׁאוּל בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, שֶׁמִּקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ, ולאחר שנהג אבלות במקצת היום, אינו צריך עוד להמשיך ולנהוג אבלות זו עד סוף היום.

אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא כְּאַבָּא שָׁאוּל בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, שמקצת היום ככולו, שהרי חכמים מודים לו בזה. וְאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּיוֹם שִׁבְעָה, אלא יש צורך שיסתיים היום כולו באבלות של שבעה. וּנְהַרְדָּעֵי אָמְרֵי – בני ישיבת נהרדעא אמרו, הִלְכְתָא כְּאַבָּא שָׁאוּל בְּזוֹ וּבְזוֹ – גם לגבי יום אחרון של שלשים וגם לגבי יום אחרון של שבעה, שמקצת היום ככולו. והטעם שפסקו כן, כיון דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל – בכל המחלוקות שבעניני אבלות יש לפסוק הלכה כדברי המיקל. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא.

אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, הַכֹּל מוֹדִים, ואפילו אבא שאול הסובר שאומרים מקצת היום ככולו, כְּשֶׁחָל שְׁלִישִׁי שֶׁלּוֹ – יום שלישי של האבלות לִהְיוֹת בעֶרֶב הָרֶגֶל [והיינו לדעת התנא במשנתנו, שרק אם עברו שלשה ימים מבטל הרגל את גזירת שבעה], שֶׁאָסוּר בִּרְחִיצָה עַד הָעֶרֶב, כלומר, עד כניסת יום טוב, ורוחץ במים קרים, או שימתין לחול המועד וירחץ במים חמים. מוסיף הרי"ף, וְהוּא הַדִּין אֲפִילּוּ אם חל יוֹם שִׁשִּׁי של אבלות בערב הרגל, שצריך להמתין עד הערב. ומבאר הרי"ף, מַאי טַעֲמָא – מדוע לא הותר לו לרחוץ בערב החג, דְּאַכַּתִּי לָא שְׁלִים אֲבֵלוּת דִּילֵיהּ – שהרי לפי האמת לא הסתיימו ימי האבלות שלו, אֶלָּא רֶגֶל הוּא דְּמַפְסִיק לֵיהּ אֲבֵלוּת, הִלְכָּךְ [-לכן] אֵין מוּתָּר לִרְחוֹץ עַד דְּחָיִיל רֶגֶל – היתר הרחיצה הוא רק לאחר שנכנס הרגל, ולא קודם לכן. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן כְּוָותֵיהּ – ומקובל בידינו שהלכה כדבריו.

עתה מבאר הרי"ף את דינו של מי שמת קרובו בתוך הרגל: וְהִלְכְתָא לְמַעֲשֶׂה, הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בָּרֶגֶל, לֹא חָיְילָא עֲלֵיהּ אֲבֵילוּת – אין אבלות חלה עליו אֶלָּא לְאַחַר הָרֶגֶל, וְנָקֵיט – ומתחיל למנות שִׁבְעָה יְמֵי אֲבֵלוּת מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן – יום טוב שני של גלויות, ויום טוב זה הרי הוא בכלל שבעת ימי האבלות, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא נָהִיג בֵּיהּ אֲבֵלוּת – הגם שאינו נוהג אבלות ביום טוב האחרון, מכל מקום עוֹלֶה לו יום זה לְמִנְיַן שִׁבְעָה, כיון שעיקרו של יום טוב שני אינו אלא מדרבנן (רמב"ם), וְלֹא נָקֵיט לְבָתַר הָרֶגֶל – ואינו מונה לאחר הרגל אֶלָּא שִׁשָּׁה יָמִים לְבַד.

וּמַאן דְּשָׁכִיב לֵיהּ שָׁכְבָא – ומי שמת לו מת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, שֶׁהוּא יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן, שיש אחריו ימי חול, אוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי דַּעֲצֶרֶת, שיש אחריו ימי חול, נוֹהֵג בּוֹ – ביום טוב שני עצמו אֲבֵלוּת, כיון דְּהוּא יוֹם מִיתָה וְיוֹם קְבוּרָה [שהרי קוברים את המת ביום טוב שני], וְהָכִי אַסְכִּימוּ – וכך הסכימו הפוסקים בַּאֲבֵלוּת דְּיוֹם רִאשׁוֹן דאבלות דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב לגבי יום מיתת נדב ואביהוא, (ויקרא י יט) 'וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה", הרי שאבלות ביום המיתה נוהגת מן התורה, ולכן לא רצה אהרן לאכול מבשר הקדשים, וּכְתִיב (עמוס ח י) 'וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר', ללמד שיש יום אחד שבו נוהגת עיקר המרירות, והיינו יום המיתה והקבורה, וביום זה האבלות נוהגת מן התורה, וְאילו קדושת יוֹם טוֹב אַחֲרוֹן מִדְרַבָּנָן הוּא, שהרי בזמנינו ידועה קביעות החודש, ושמירת קדושת יום טוב שני הוא מנהג שהנהיגו חכמים, וְכֵיוָן דַּאֲבֵלוּת דְּיוֹם רִאשׁוֹן מִדְּאוֹרָיְיתָא, וְיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן מִדְרַבָּנָן, אָתֵי עֲשֵׂה דְּיָחִיד דְּאוֹרָיְיתָא וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן – באה מצוות עשה דאורייתא המוטלת על היחיד, והיינו מצוות אבלות שנוהגת רק באבל, ודוחה מצוות עשה דרבנן של יום טוב שני.

הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בָּרֶגֶל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֶגֶל עוֹלֶה לוֹ לְמִנְיַן שִׁבְעָה, עוֹלֶה לוֹ לְמִנְיַן שְׁלֹשִׁים, דְּכִי תְּנַן – כיון שמה ששנינו במשנה 'וְהָרְגָלִים מַפְסִיקִין וְאֵינָן עוֹלִין', רק לְמִנְיַן שִׁבְעָה הוּא דְּאֵינָן עוֹלִין, כיון דְּמִצְוַת שִׁבְעָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בָּרֶגֶל, שאין מתאבלים ברגל אבלות הנוהגת בשבעה ימים ראשונים, אֲבָל לְמִנְיַן שְׁלֹשִׁים עוֹלִין, הוֹאִיל וּמִצְוַת שְׁלֹשִׁים נוֹהֶגֶת בָּרֶגֶל, דְּהָא [-שהרי] אֵינוֹ מְגַלֵּחַ בָּרֶגֶל, פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שימי הרגל נמנים לשלשים ימי האבלות.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?