שיעור 285, ספר תהילים, פרק סה, א-ג

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ מִזְמ֗וֹר לְדָוִ֥ד שִֽׁיר׃

(ב) לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֘הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן וּ֝לְךָ֗ יְשֻׁלַּם־נֶֽדֶר׃

(ג) שֹׁמֵ֥עַ תְּפִלָּ֑ה עָ֝דֶ֗יךָ כָּל־בָּשָׂ֥ר יָבֹֽאוּ׃

פרק סה

מזמור זה התחבר בזמן דוד המלך כאשר היו שלש שנות רעב, ואחרי שהתגלה להם עוונם, שלא הספידו את שאול כהלכה, ועל שנהרגו הגבעונים מחמת שאול, ותקנו את המעשים הללו, התרצה ה' לארץ והוריד גשמים:

(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד שִׁיר.

(ב) לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה – התהילה עצמה, שכל מהותה לתת הלל ושבח, עומדת דוממת לפניך, אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן, כביכול אין מילים בפי התהילה לשבח אותך, כי אתה מרומם על כל ברכה ותהילה, וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר מיד עם אמירתו, כיון שאתה מוכן לכל דורשיך ובודאי תבוא תשועתך, לכן נשלם לך את הנדר שנדרנו להביא כאשר ירדו גשמים, עוד לפני שבאה התשועה בפועל.

(ג) בשונה ממלך בשר ודם, שהרוצה לבקש ממנו איזה דבר יאמר זאת תחילה לשרים, ואין לכל אדם אפשרות לבקש בקשותיו מהמלך בעצמו, הרי אתה שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה בעצמך, ולכן עָדֶיךָ – עד אליך ממש כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ, וכאשר התפללו עליך בשנות הרעב, נענית לתפילתם והורדת גשמים.