שיעור 3, מסכת מגילה, פרק ראשון

נאמר במגילת אסתר (ט כח) 'וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר'. שואלת הגמרא, לשון 'מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה' לָמָּה לִי – לשם מה נאמרה, והרי ודאי שכל משפחה עושה את ימי הפורים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, לְהָבִיא – לרבות מִשְׁפְּחוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, שהגיע זמנם לעבוד בבית המקדש, שֶׁאף על פי שיש להם שהות ביום לקריאת המגילה, מְּבַטְּלִין מֵעֲבוֹדָתָם, וּבָאִים לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה, ואחר כך עובדים עבודתם [אבל אם אין להם שהות לעבוד, בודאי עבודת הקרבנות שהיא מן התורה דוחה קריאת מגילה שהיא מדרבנן]. מסייעת לכך הגמרא מברייתא, תַּנְיָא נָמִי הֲכִי – שנינו כן גם בברייתא, כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם, וּלְוִיִּם העומדים לשורר בְּדוּכָנָם, וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן [-העומדים בבית המקדש בעת הקרבת קרבנות ציבור, כמו שבעל הקרבן עומד על קרבנו בעת הקרבתו, וישראלים אלו עומדים בשם כל הציבור], כֻּלָּן מְבַטְּלִין מֵעֲבוֹדָתָם, וּבָאִין לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה.

מוסיפה הגמרא, מִכָּאן סָמְכוּ שֶׁל בֵּית רַבִּי, שֶׁמְּבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּבָאִין לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה.

הגמרא מבררת עתה את סדר הקדימה במצוות שונות: אָמַר רָבָא, פְּשִׁיטָא לִי – דין זה פשוט אצלי, שאם יש לפני האדם שתי מצוות, האחת היא עֲבוֹדָה בבית המקדש וְהשניה היא מִקְרָא מְגִלָּה, מִקְרָא מְגִלָּה עָדִיף – יש להקדים את קריאת המגילה, ויש ללמוד זאת מִדבריו דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, שאמר לעיל שהכהנים העובדים במקדש מבטלים את עבודתם וקוראים תחילה את המגילה. היו לפני האדם תַּלְמוּד תּוֹרָה וּמִקְרָא מְגִלָּה, מִקְרָא מְגִלָּה עָדִיף, ויש ללמוד זאת מִדְּסָמְכוּ שֶׁל בֵּית רַבִּי – מכך שבית רבי היו מבטלים תלמוד תורה לקריאת המגילה. היו לפני האדם תַּלְמוּד תּוֹרָה וּמֵת מִצְוָה, מֵת מִצְוָה עָדִיף, ויש ללמוד זאת מִדְתַּנְיָא – ממה ששנינו בברייתא, מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְצורך הוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. היו לפני האדם עֲבוֹדָה בבית המקדש וּמֵת מִצְוָה, מֵת מִצְוָה עָדִיף, ויש ללמוד זאת מִכך שנאמר לגבי נזיר (במדבר ו ז) 'לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ', ופסוק זה מיותר הוא, שהרי כבר נאמר בפסוק הקודם 'כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא', ודרשו חכמים דינים שונים מפסוק זה, ותיבת 'וּלְאַחֹתוֹ' אינה נצרכת לדרשה לענין נזיר, ודרשוה לענין כהן העובד בבית המקדש, שעליו להטמא למת מצוה, אף שמחמת כן יתבטל מעבודתו בבית המקדש. אמנם יש להסתפק באופן שהיו לפניו מֵת מִצְוָה וּמִקְרָא מְגִלָּה, מַאי – מה יעשה, האם יעסוק תחילה בקבורת המת, או שילך תחילה לשמוע מקרא מגילה. בָּתַר דְּבַעֲיָא הָדַר פָּשְׁטָה – לאחר שהסתפק רבא בדין זה חזר ופשטו בעצמו, מֵת מִצְוָה עָדִיף, דְּאָמַר מַר, גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה – שדוחה הוא מצוות דרבנן, אף שיש בכך משום 'לא תעשה' שבתורה, שנאמר (דברים יז יא) 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל', ואין זה כבוד הבריות שיהא המת מוטל בבזיון ללא קבורה, ולכן יקברנו תחילה, ואחר כך יקרא את המגילה.

הגמרא מביאה דינים נוספים בענין קריאת המגילה בפורים: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּמִקְרָא מְגִלָּה, כיון שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס, שהרי גם עליהם נגזרה גזירת השמדה על ידי המן, וכיון שכך אף הן חייבות בקריאת המגילה שנתקנה זכר לנס ההצלה.

וְעוד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַיָּב אָדָם לִקְרֹא אֶת הַמְּגִלָּה בַּלַּיְלָה – בליל פורים, וְלִשְׁנוֹתָהּ – ולקרוא אותה פעם שניה בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כב ג) 'אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי', וכיון שפרק זה פותח בפסוק 'לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד', ודרשו חכמים (יומא כט.) ש'אילת השחר' זו אסתר המלכה, יש ללמוד מפסוק זה שיש לקרוא את המגילה גם ביום וגם בלילה.

וְעוד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, פּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר לִבְנֵי כְּרַכִּים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת [שהרי יום ארבעה עשר אינו יכול לחול בשבת], שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין באותה שבת בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כג מד) 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ודרשו חכמים את הפסוק שמֹשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בהִלְכוֹת פֶּסַח בַּפֶּסַח, בהִלְכוֹת עֲצֶרֶת [-חג השבועות] בַּעֲצֶרֶת, הִלְכוֹת חַג [-חג הסוכות] בֶּחָג, אֲבָל מְגִלָּה בְּשַׁבָּת לֹא קָרֵינַן – אבל אין קוראים את המגילה בשבת, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, אָמַר רַבָּה, לפי שהַכֹּל חַיָּבִין בְּמִקְרָא מְגִלָּה, וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בְּמִקְרָא מְגִלָּה, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים שלא לקרוא את המגילה בשבת, מחשש שֶׁמָּא יִטְּלֶנָּהּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל בָּקִי לִלְמֹד, ויטעה וְיַעֲבִירֶנָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. ומוסיפה הגמרא, וְהַיְנוּ טַעֲמָא דְּלוּלָב – וזהו הטעם שאין נוטלים לולב ביום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת, וְהַיְנוּ טַעֲמָא דְּשׁוֹפָר – וזהו הטעם שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת, מחשש שיטול את הלולב או את השופר להוליכו לבקי שילמדנו לנענע או לתקוע, ויטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים.

גַּרְסִינָן – למדנו בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה (מג.), מִפְּנֵי מָה אֵין לוּלָב דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן של סוכות, כלומר, אף שיש בכך איסור טלטול מוקצה, ראוי שידחה איסור זה, וַהֲלֹא מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה היא ליטלו ביום הראשון, וַאֲפִילוּ בַּגְּבוּלִין – בכל גבולות ארץ ישראל [וכן בכל העולם], ולא רק בבית המקדש [ששם יש מצוה מהתורה ליטלו כל שבעת הימים], וְאוֹקִימְנָא – והעמידה הגמרא את הטעם מִשּׁוּם דְּלֹא יַדְעִינָן בְּקִבוּעָא דְּיַרְחָא – כיון שאין אנו יודעים בבירור מתי חל ראש חדש, שהרי נוהגים אנו בכל הימים טובים לשמור יומיים מספק, וּמִסְּפֵיקָא לֹא דָּחִינַן שַׁבָּת – וכיון שאנו מחשיבים ימים אלו כספק, אין בכח ספק זה לדחות איסור שבת. וְהַיְנוּ טַעֲמָא דְּשׁוֹפָר – וזהו הטעם שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת. וְהַיְנוּ טַעֲמָא דִּמְגִלָּה – וזהו הטעם שאין קוראים במגילה בשבת, דכיון שאין זו אלא מצוה דרבנן, אינה עדיפה מספק מצוה מן התורה שאינה דוחה שבת.