שיעור 30, מגילת אסתר, פרק ה, י-יד
(י) וַיִּתְאַפַּ֣ק הָמָ֔ן וַיָּב֖וֹא אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּשְׁלַ֛ח וַיָּבֵ֥א אֶת־אֹֽהֲבָ֖יו וְאֶת־זֶ֥רֶשׁ אִשְׁתּֽוֹ׃ (יא) וַיְסַפֵּ֨ר לָהֶ֥ם הָמָ֛ן אֶת־כְּב֥וֹד עָשְׁר֖וֹ וְרֹ֣ב בָּנָ֑יו וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר גִּדְּל֤וֹ הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר נִשְּׂא֔וֹ עַל־הַשָּׂרִ֖ים וְעַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יב) וַיֹּאמֶר֮ הָמָן֒ אַ֣ף לֹֽא־הֵבִיאָה֩ אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה עִם־הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֥ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֖תָה כִּ֣י אִם־אוֹתִ֑י וְגַם־לְמָחָ֛ר אֲנִ֥י קָֽרוּא־לָ֖הּ עִם־הַמֶּֽלֶךְ׃ (יג) וְכָל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י בְּכָל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃ (יד) וַתֹּ֣אמֶר לוֹ֩ זֶ֨רֶשׁ אִשְׁתּ֜וֹ וְכָל־אֹֽהֲבָ֗יו יַֽעֲשׂוּ־עֵץ֮ גָּבֹ֣הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּה֒ וּבַבֹּ֣קֶר ׀ אֱמֹ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְל֤וּ אֶֽת־מָרְדֳּכַי֙ עָלָ֔יו וּבֹֽא־עִם־הַמֶּ֥לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה שָׂמֵ֑חַ וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר לִפְנֵ֥י הָמָ֖ן וַיַּ֥עַשׂ הָעֵֽץ׃
(י) אף על פי שרצה המן לחזור מיד אל בית המלך לבקש מאחשורוש שיעניש את מרדכי, וַיִּתְאַפַּק הָמָן ולא שב אל המלך מיד, וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו, וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.
(יא) כיון שהסיבה שלא העניש המן את מרדכי עד עתה היתה מחמת שלרוב חשיבותו של המן לא היה לפי כבודו להעניש יהודי בודד שאינו מכבדו, הקדים המן לבאר להם את הדבר, וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.
(יב) וַיֹּאמֶר להם הָמָן, אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה, כִּי אִם אוֹתִי, הגם שמן הראוי להזמין את כל שרי המלוכה, הרי אני שקול בחשיבותי כנגד כל השרים, וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ, כי רצונה לבקש מהמלך בקשה, וכיון שהיא חוששת שהמלך לא ימלא את בקשתה, הזמינה אותי כדי שאעזור לה, הרי שאפילו המלכה זקוקה לעזרתי, וזו ראיה שחשיבותי בעיני המלך גדולה יותר מחשיבות המלכה בעיניו.
(יג) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כי לרוב חשיבותי זהו בזיון גדול שמרדכי היהודי אינו משתחוה לי, ומאידך זו עצמה הסיבה שאינני יכול להענישו, כי לרוב חשיבותי אין זה נאה לי להעניש יהודי אחד.
(יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו, אמנם אין זה לכבודו של שר חשוב לריב עם יהודי אחד ולהענישו, אבל לפעמים נוהגת המלכות להעניש אדם אחד כדי להטיל מורא על כל העם, ואז עושים את עונשו בפרהסיא, למען ישמעו וייראו, ולכן עצתם היתה שיַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, שזה הסימן שנתלה כדי להראות לכולם את עונשו של המזלזל בכבודו של המן, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו, כי הנענש למטרה זו נתלה מיד בבוקר, כדי שמיד כשיצאו העם למלאכתם יראוהו תלוי, וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה של אסתר שָׂמֵחַ. וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ.
