שיעור 322, ספר תהילים, פרק עא, יד-טז

(יד) וַֽ֭אֲנִי תָּמִ֣יד אֲיַחֵ֑ל וְ֝הֽוֹסַפְתִּ֗י עַל־כָּל־תְּהִלָּתֶֽךָ׃

(טו) פִּ֤י ׀ יְסַפֵּ֬ר צִדְקָתֶ֗ךָ כָּל־הַיּ֥וֹם תְּשֽׁוּעָתֶ֑ךָ כִּ֤י לֹ֖א יָדַ֣עְתִּי סְפֹרֽוֹת׃

(טז) אָב֗וֹא בִּ֭גְבֻרוֹת אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה אַזְכִּ֖יר צִדְקָֽתְךָ֣ לְבַדֶּֽךָ׃

(יד) אמנם אף לאחר שיאבדו הרוצים להורגני, וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל – אמשיך תמיד לייחל לך, כי המייחל לאדם עושה כן רק בשעת צרה, אבל המייחל לאלהים אינו פוסק מלייחל לו גם בעת שַׁלְוָה, כיון שהוא יודע ומכיר שגם קיום ההצלחה והתמדתה הם בחסד ה', ואין זה דבר טבעי, ואני מייחל לכך שתמשיך להצליח את דרכי ולהאריך את ימי שלוותי, ועל ידי כך וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ, כי בכל רגע ורגע של שלווה אני מוסיף לך תהילה חדשה, כי אני מרגיש כמי שמוכן בכל רגע לכל הרעות והצרות, ורק על ידי השגחתך ושמירתך אני ניצל מהם, ולכן גם בעת שאיני רואה צרה מסוימת לנגד עיני הריני מהלל אותך על עצם קיומי ושלוותי, שאינם טבעיים אלא באים מכחך בהשגחה פרטית.

(טו) ולכן פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ, והצדקה היא בכך שכָּל הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ – אתה מושיע אותי כל רגע ביום, שהרי אין לי שום קיום בלעדיך, כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת – לא אוכל כלל לספור את הניסים והנפלאות שאתה עושה עימי, כי בכל רגע אתה מוסיף לעשות איתי ניסים עד אין מספר, מאחר ואין קיומי בדרך הטבע כלל, אלא כאילו כל רגע שאני חי הוא נס חדש.

(טז) ובהשקפה זו שיש לי על ניסי ה' ותשועותיו, אני נבדל משאר בני האדם המהללים את ה' רק בעת שבאה עליהם צרה, לאחר שראו את כוחו של ה' שהושיע אותם ממנה, ואילו אני אָבוֹא בִּגְבֻרוֹת – אבוא בהבנתי וידיעתי אל מקור הגבורות של אֲדֹנָי אֱלֹהִים, גם אותם שאינם ניכרים כלפי חוץ במעשים מסוימים ובמופתים גלויים, כי אני מכיר בגבורות הקיימים אצלו תמיד מצד מהותו ויכולתו, וכמו כן אַזְכִּיר צִדְקָתְךָ לְבַדֶּךָ, כלומר, לא אזכיר ואשבח רק את הנהגת הצדקה כפי שהיא נעשית עם בני האדם, אלא את הצדקה מצד עצמה כפי שהיא קיימת בה' תמיד, גם כשמחמת סיבות מסוימות אין ההנהגה הזו ניכרת אצל בני האדם.