שיעור 332, ספר משלי, פרק כז, טו-טז

טו דֶּ֣לֶף ט֭וֹרֵד בְּי֣וֹם סַגְרִ֑יר וְאֵ֥שֶׁת מִ֝דְיָנִ֗ים נִשְׁתָּוָֽה׃ טז צֹֽפְנֶ֥יהָ צָֽפַן־ר֑וּחַ וְשֶׁ֖מֶן יְמִינ֣וֹ יִקְרָֽא׃

֍             ֍              ֍

(טו) דֶּלֶף טוֹרֵד – המטר הנוטף לתוך הבית, מטריד את בני הבית, אך זהו רק בְּיוֹם סַגְרִיר – ביום שבני אדם נסגרים בבתיהם מחמת ירידת הגשמים, וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים – אשה המעוררת מדנים ומריבות, נִשְׁתָּוָה – שוה בזה בכל זמן, כי כל ימות השנה היא נוהגת כן.

(טז) צֹפְנֶיהָ – הרוצה לצפון ולהסתיר את רוח אשת המדנים, הרי הוא כמי שצָפַן רוּחַ, כי לא יצליח לכלוא את רוחה הסוערת והרועשת לעורר קטטות ומריבות, וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא – השמן הניתן כרפואה על יד ימינו, לרכך ולרפא את הפצעים שעשתה בו אשת המדנים, הוא כביכול יקרא בקול ויפרסם את רעתה.