שיעור 34, מגילת קהלת, פרק ז, יח-כה

יח ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּֽאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃ יט הַֽחָכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶֽחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃ כ כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַֽעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶֽחֱטָֽא׃ כא גַּ֤ם לְכָל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ׃ כב כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם־אַתָּ֖ה קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים׃ כג כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ כד רָח֖וֹק מַה־שֶּׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק ׀ עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ׃ כה סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חָכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֨עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הֽוֹלֵלֽוֹת׃

(יח) ומבאר מה היא הדרך הנכונה שבה צריך האדם לחשוב את עצמו, טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כלומר, אל תחשיב את עצמך כצדיק ולא כרשע, אלא כבינוני, וכן לא תעיין בדברים שלמעלה מהשגתך, ולא תמנע מלהתבונן בדברים שאתה חייב בהם, אלא תאחז בשניהם לתת חלק לכולם, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם.

(יט) וכנגד מה שהזהיר (פסוק י"ז) שגם אם רשעת מעט אל תוסיף להרשיע הרבה, אומר כי הַחָכְמָה תָּעֹז – תועיל כמגדל עוז לֶחָכָם, מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר – אף אם טימא את עשרת הכוחות שיש באדם (כי האדם מכונה 'עיר קטנה') להטותם לצד הטומאה, מכל מקום תועיל לו החכמה, כי כך הטביע הבורא יתברך בכח הנשמה, שלעולם תוכל לחזור בתשובה ולשוב אל ה', אף אם כבר הרשיע מאד ושלטו בו כל כוחות הטומאה.

(כ) וכנגד מה שאמר (פסוק ט"ז) שלא יהא האדם צדיק בעיניו הרבה, אומר כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רק טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא.

(כא) גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ עמך אותם עשרה שליטים, שהם עשרת כוחות הטומאה המנסים להוסיף ולהחטיא אותך, אַל תִּתֵּן לִבֶּךָ, אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע אֶת עַבְדְּךָ מְקַלְלֶךָ – אל תשמע בקולו של היצר הרע, שנתנו לך ה' כדי שיהיה עבדך, ועליו נאמר (משלי כ"ט כ"א) "מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ", והוא רוצה תמיד להביאך לידי בזיון (וקללה האמורה כאן היא לשון בזיון, כמו שנאמר (דברים כ"ה ג') "וְנִקְלָה אָחִיךָ").

(כב) כִּי גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ אֲשֶׁר גַּם אַתָּה קִלַּלְתָּ אֲחֵרִים, כלומר, הרי אתה יודע שפעמים רבות שמעת בקול היצר הרע, ומחמת כן ביזית וקלקלת בעולמות העליונים, על כן אל תשמע בקולו כלל, כי כל כוונתו ורצונו לבזותך.

(כג) וכנגד מה שהזהיר (פסוק ט"ז) שלא להתבונן בדברי חכמה למעלה ממה שיש רשות לאדם להשיג, אומר, הרי את כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה, ואני הרי הייתי החכם מכל האדם, ועל כן אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה גם בדברים אלו, ולא עלתה בידי, אלא וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי, וכל שכן בני אדם רגילים שאינם חכמים כל כך, בודאי אינם יכולים להתבונן בדברים אלו.

(כד) ואף שבשעה שניתנה התורה לישראל על ידי משה רבינו היו כל דברי התורה ברורים, הרי רָחוֹק הוא מַה שֶּׁהָיָה באותו זמן, כי אז היתה השראת השכינה ומשה רבינו בעצמו קיבל את התורה מה' ולימדה לישראל, וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ – אך עתה שהתרחקנו נעשו הדברים עמוקים מכדי שנוכל למוצאם בשכלנו.

(כה) ולכן גם אני, הגם שהחכמתי מכל האדם, סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי – הסבתי את ליבי מלהתבונן בדברים עיוניים אלו, רק לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן – ופניתי לעסוק רק בחכמות שהאדם חייב לדעת אותם ולעסוק בהם, וצריך לתת חשבון לפני ה' על מה שאינו יודע מדברים אלו, וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל – לדעת שהכסילות, שזהו כינוי לשכל הטועה והמשובש, מביאים על האדם את הרשעות, וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת – ולדעת שהסכלות, שהיא ההנהגה בהעדר החכמה והדעת לגמרי, מביאה את ההוללות, שזהו טירוף הדעת, ואילו הם דברים שחייב האדם לדעת אותם.