כז כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שְׁמָמָ֥ה תִֽהְיֶ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ וְכָלָ֖ה לֹ֥א אֶֽעֱשֶֽׂה׃ כח עַל־זֹאת֙ תֶּֽאֱבַ֣ל הָאָ֔רֶץ וְקָֽדְר֥וּ הַשָּׁמַ֖יִם מִמָּ֑עַל עַ֤ל כִּֽי־דִבַּ֨רְתִּי֙ זַמֹּ֔תִי וְלֹ֥א נִחַ֖מְתִּי וְלֹֽא־אָשׁ֥וּב מִמֶּֽנָּה׃
֍ ֍ ֍
(כז) כִּי כֹה אָמַר ה', הגם שבחזיון שתיאר קודם לכן ראה כי הכל נחרב, מכל מקום ה' אמר שרק שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל הָאָרֶץ, כי יכלה ה' חמתו בעצים ובאבנים, בכך שתהיה הארץ שממה, וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה – אך לא יכלה ה' את ישראל עצמם, אלא יהיו יושבי הארץ לפליטה.
(כח) אך עַל זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ, וְקָדְרוּ הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל, עַל כִּי דִבַּרְתִּי זַמֹּתִי וְלֹא נִחַמְתִּי – על כך שכאשר אמר ה' את נבואת הרעה שתבוא על ארץ ישראל, לא היתה יחד עמה חרטה, כפי שיש עם כל נבואה לרעה, שתיכף עם אמירתה מחוברת אליה ה'חרטה', כביכול, כיון שרצון ה' האמיתי הוא שלא להביא את הרעה, וכשאומר שיביא את הרעה רוצה שעל ידי שישמעו זאת ישראל יחזרו בתשובה ולא יצטרך להביא את הרעה, נמצא שעם כל נבואה לרעה באה מחשבה לטובה, אך בגזירה זו, שתחרב הארץ, לא היתה מחוברת אליה 'חרטה' ומחשבה לטובה, כיון שהיתה הגזירה מוחלטת גם אם יחזרו ישראל בתשובה, וְלֹא אָשׁוּב מִמֶּנָּה [ובאמת הטעם הוא כיון שבגזירה רעה זו היתה מונחת טובה, שעל ידי ששפך ה' חמתו על עצים ואבנים, חס על ישראל ולא הענישם, וכיון שהיה בכך חלק טוב, לא יחזור בו ה' מגזירה זו, אך מכל מקום החלק הרע שבגזירה גם הוא היה מוחלט, שלא יתבטל הדבר, אלא בודאי תחרב הארץ].
