שיעור 408, ספר תהילים, פרק פו, ה-ז

(ה) כִּֽי־אַתָּ֣ה אֲ֭דֹנָי ט֣וֹב וְסַלָּ֑ח וְרַב־חֶ֗֝סֶד לְכָל־קֹֽרְאֶֽיךָ׃

(ו) הַֽאֲזִ֣ינָה יְ֭הוָה תְּפִלָּתִ֑י וְ֝הַקְשִׁ֗יבָה בְּק֣וֹל תַּחֲנֽוּנוֹתָֽי׃

(ז) בְּי֣וֹם צָֽ֭רָתִ֥י אֶקְרָאֶ֗ךָּ כִּ֣י תַֽעֲנֵֽנִי׃

(ה) ומבאר מדוע אין סיבות שיעכבו את בקשתו, כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב, ודרכך להיטיב, ואף אם חטאתי ואיני ראוי לטובה, וְסַלָּח – הרי אתה מרבה לסלוח ולהיטיב אף לחוטאים, וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ, ולכן אף אם מצד מעשי לבדם איני ראוי לטובה זו, הרי אתה 'רב חסד' לתת לאדם יותר מכפי שמגיע לו מצד הדין.

(ו) ואף על פי שמהות התפילה אינה בקשת צרכי הגוף של האדם, אלא היא שפיכת הנפש לפני ה', התרוממותה מעניני הגשמיות והידבקותה באלוהיה, מכל מקום בעת ששומע ה' את התפילה מקבל הוא גם את תחנוני הגוף על צרכי עצמו, ועל כך אומר, בעת אשר הַאֲזִינָה יְיָ תְּפִלָּתִי הרוחנית, בה אני שופך נפשי לפניך, וְהַקְשִׁיבָה בְּקוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי – באותו זמן תקשיב גם לבקשות הגוף.

(ז) ובפרט כאשר בְּיוֹם צָרָתִי אֶקְרָאֶךָּ, כִּי תַעֲנֵנִי, כי דרכך לענות לאדם הנמצא בצרה.