שיעור 42, מגילת קהלת, פרק י, ט-כ

ט) מַסִּ֣יעַ אֲבָנִ֔ים יֵֽעָצֵ֖ב בָּהֶ֑ם בּוֹקֵ֥עַ עֵצִ֖ים יִסָּ֥כֶן בָּֽם׃ י אִם־קֵהָ֣ה הַבַּרְזֶ֗ל וְהוּא֙ לֹֽא־פָנִ֣ים קִלְקַ֔ל וַֽחֲיָלִ֖ים יְגַבֵּ֑ר וְיִתְר֥וֹן הַכְשֵׁ֖יר חָכְמָֽה׃ יא אִם־יִשֹּׁ֥ךְ הַנָּחָ֖שׁ בְּלוֹא־לָ֑חַשׁ וְאֵ֣ין יִתְר֔וֹן לְבַ֖עַל הַלָּשֽׁוֹן׃ יב דִּבְרֵ֥י פִֽי־חָכָ֖ם חֵ֑ן וְשִׂפְת֥וֹת כְּסִ֖יל תְּבַלְּעֶֽנּוּ׃ יג תְּחִלַּ֥ת דִּבְרֵי־פִ֖יהוּ סִכְל֑וּת וְאַֽחֲרִ֣ית פִּ֔יהוּ הֽוֹלֵל֖וּת רָעָֽה׃ יד וְהַסָּכָ֖ל יַרְבֶּ֣ה דְבָרִ֑ים לֹֽא־יֵדַ֤ע הָֽאָדָם֙ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֔ה וַֽאֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ טו עֲמַ֥ל הַכְּסִילִ֖ים תְּיַגְּעֶ֑נּוּ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע לָלֶ֥כֶת אֶל־עִֽיר׃ טז אִֽי־לָ֣ךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ נָ֑עַר וְשָׂרַ֖יִךְ בַּבֹּ֥קֶר יֹאכֵֽלוּ׃ יז אַשְׁרֵ֣יךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ בֶּן־חוֹרִ֑ים וְשָׂרַ֨יִךְ֙ בָּעֵ֣ת יֹאכֵ֔לוּ בִּגְבוּרָ֖ה וְלֹ֥א בַשְּׁתִֽי׃ יח בַּֽעֲצַלְתַּ֖יִם יִמַּ֣ךְ הַמְּקָרֶ֑ה וּבְשִׁפְל֥וּת יָדַ֖יִם יִדְלֹ֥ף הַבָּֽיִת׃ יט לִשְׂחוֹק֙ עֹשִׂ֣ים לֶ֔חֶם וְיַ֖יִן יְשַׂמַּ֣ח חַיִּ֑ים וְהַכֶּ֖סֶף יַֽעֲנֶ֥ה אֶת־הַכֹּֽל׃ כ גַּ֣ם בְּמַדָּֽעֲךָ֗ מֶ֚לֶךְ אַל־תְּקַלֵּ֔ל וּבְחַדְרֵי֙ מִשְׁכָּ֣בְךָ֔ אַל־תְּקַלֵּ֖ל עָשִׁ֑יר כִּ֣י ע֤וֹף הַשָּׁמַ֨יִם֙ יוֹלִ֣יךְ אֶת־הַקּ֔וֹל וּבַ֥עַל כְּנָפַ֖יִם יַגֵּ֥יד דָּבָֽר׃

(ט) מַסִּיעַ אֲבָנִים – בכך שהסיע נבוכדנצר את אבני היסודות של ירושלים ממקומם (כמו שנאמר (תהלים קל"ז ז') "הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ"), יֵעָצֵב בָּהֶם, כי נענש על כך, בּוֹקֵעַ עֵצִים – וכל אותם שבקעו את עצי ה', שהם תלמידי חכמים המשולים לעצים, יִסָּכֶן בָּם – באו מחמת כן לידי סכנה. וכיון שרואים אנו את השגחת ה' בעולמו, אם כן אותם המכחישים את ההשגחה זהו מחמת שיש להם איזו קושיה בתחילת דרכם, ואינם רוצים ללמוד ולקבל מאחרים את התשובה האמיתית, אלא הולכים בדרך הרעה, לכפור בהשגחת ה'.

(י) ומביא על כך משל, אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל בחרבם של היוצאים למלחמה, וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל – ואינה לטושה וחדה, כי לא השחיזו את פניה של החרב (לשון 'פנים' היינו המקום החד שבחרב, ולשון 'קלקל' היא כמו 'נחושת קלל', כלומר ממורטת ומבריקה), וַחֲיָלִים יְגַבֵּר – וכי יתכן שיתגברו חיילים אלו במלחמתם, כאשר לא הכינו את חרבותיהם כראוי לחדדם וללטשם, וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה – ואם כן כל שכן שכדי להבין את דרכי החכמה יש צורך בהכנות ראויות והקדמות מוכרחות, ואילו אותם בני אדם רוצים להשליך מעליהם את כל חוקי התורה, מחמת חסרון הכנתם לחכמה.

(יא) ומבאר עתה את האמור לעיל (פסוק ז'), מדוע באמת הלכו ישראל כעבדים על הארץ לפני הכשדים, אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ – אם נענשו הצדיקים שבאותו הדור, וכאילו נשכם הנחש, הרי היה זה בְּלוֹא לָחַשׁ – כיון שלא לחשו ולא הוכיחו את החוטאים שבאותו דור, ומחמת כן נתפסו על עוונם להענש עמהם, וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן – מי שהיה יכול להוכיח את הרשעים בלשונו, ולכן הוא מכונה 'בעל הלשון', לא היה לו יתרון ומעלה על החוטאים עצמם, כי כולם נענשו בשוה, כיון שבכך שלא הוכיחם נחשב כאילו גרם להם להמשיך ולחטוא.

(יב) ואף שבאותו דור של החורבן היו דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, והוא ירמיהו הנביא שהוכיח את ישראל בדברי חכמה וחן, מכל מקום וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ – דברי נביאי השקר, הכסילים והרשעים, בלעו והשחיתו את דברי נביא האמת.

(יג) ונביא השקר הזה, תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת – יודע הוא שדבריו דברי סכלות ואינם אמת, אלא שרצונו לקנטר, וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה, כי בא לכפור בעיקר, וכך היא דרכו של היצר הרע, שבתחילה אומר לאדם לעבור על דברים קלים, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה.

(יד) וְהַסָּכָל שהיה באותו דור, יַרְבֶּה דְבָרִים להכחיש את נבואת האמת, כי טענו ואמרו, הרי לֹא יֵדַע הָאָדָם מַה שֶּׁיִּהְיֶה בעתיד, וַאֲשֶׁר יִהְיֶה מֵאַחֲרָיו מִי יַגִּיד לוֹ, והרי אין האדם יכול לראות מה שיש מאחוריו אלא צריך הוא שיאמרו לו, ואם כן גם לא ידע מה שיהיה בעתיד, שזהו דבר שאינו יכול לראות בעיניו הגשמיות, ולכן לא האמינו לנבואות הפורענות שהתנבא עליהם ירמיהו, ולא חזרו בתשובה.

(טו) עֲמַל הַכְּסִילִים תְּיַגְּעֶנּוּ – הרשעים, שאין להם את דרך התורה, מתייגעים למצוא את הדרך הנכונה, כיון שיש לפניהם כמה דרכים, אֲשֶׁר לֹא יָדַע מה היא הדרך הנכונה לָלֶכֶת אֶל עִיר.

(טז) חוזר לבאר עוד את הטעם לאמור לעיל (פסוק ז') שבזמן החורבן והגלות הלכו ישראל כעבדים לפני הכשדים, אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר – ראוי היה הדבר לארץ ישראל באותו הזמן, כיון שמלכה התנהג כמו נער, המשועבד לחומר ולהנאות הגוף, וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, כי עסקו רק בתאוות האכילה והשתיה, ולא הדריכו את העם ללכת במצוות ה', ומחמת כן נחרב בית המקדש וגלו ישראל.

(יז) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ בזמן שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים, והיינו בזמן חזקיהו מלך יהודה, שהיה מסתפק למאכלו באגודה של ירק, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, ולא הלכו אחרי תאוותיהם, והיה חזקיהו עוסק בִּגְבוּרָה של תורה, וְלֹא בַשְּׁתִי – לא בשתיה והוללות, ובזכותו נפל סנחריב מלך אשור עם כל צבאו סביבות ירושלים, ולא היה שום מלך יכול להלחם בהם.

(יח) בַּעֲצַלְתַּיִם – בגלל שהתעצלו ישראל בלימוד התורה, יִמַּךְ הַמְּקָרֶה – נהג עמהם ה' (שנאמר בו (תהלים ק"ד ג') "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו") כאילו הוא מך ועני, שאינו יכול להושיע אותם, אך עדיין השפיע עליהם שפע מועט, וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם – כאשר רפו ידיהם לגמרי מלעסוק בתורה, יִדְלֹף הַבָּיִת – נחרב בית המקדש בעוונם.

(יט) ובאותו זמן, לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם – היו עושים לעג ושחוק מִלַחְמָהּ של תורה, וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים – וכל שמחתם היתה בשתיית יין והליכה אחרי תענוגות העולם, וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל – כל מגמתם ותכלית מעשיהם היתה רק כדי להשיג את הכסף.

(כ) גַּם בְּמַדָּעֲךָ – גם אם בשכלך אינך מבין דברים מסוימים בהנהגת ה', את מֶלֶךְ העולם אַל תְּקַלֵּל, לייחס לו איזה עוול, או חוסר ידיעה או השגחה, וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר – תשמע בקול חכמי התורה העשירים בדעת, ואל תטיל בהם חסרונות אפילו בסתר, כי עיקר שמירת התורה והמצוות תלויה בשמיעה לחכמי הדור, וחייב אתה לשמוע בקול החכמים אפילו בדבר שאינך מבין, כִּי אם תעבור על דבריהם בסתר, עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר, ויתפרסם הדבר ותתבזה ברבים.