הגמרא מביאה את שתי המחלוקות הנוספות שבהם ההלכה היא כריש לקיש, ולא כרבי יוחנן: וְאִידָךְ המקום הנוסף הוא –
לגבי הַמְֻחַ לק נְכָסָיו עַ ל פִֻיו אדם שחילק בחייו את נכסיו, רִבָֻהֻ את חלק הירושה לְאֶחָד מהיורשים, וֻמִ ע ט את חלק הירושה –
לָאֶחָ ד, וְהִ שְ וה לָ הן את הַבְֻכ ור, שאמר שיירש הבכור כמו אחיו ולא יותר, דְֻבָרָיו קַיָֻמִין, כיון שרשאי האדם לחלק את נכסיו
בחייו כרצונו, וְ אם אָ מר שחלוקה זו תהיה מִ ש ום יְרוֻ שָ ה, לֹא אָ מר כְֻל ום, כיון שהוא מַתְנֵה על מה שכתוב בתורה, שאין
דבריו קיימים, ואם כָֻ תב בתוך שטר זה, בין בַֻתְֻחִלָֻ ה בין בַֻסֻ וף וֻ בין בְֻאֶמְ צע שתהא חלוקה זו מִ ש ום מַתָֻנָ ה, כגון שכתב
'תינתן שדה זו לפלוני ויירשנה', או 'יירש פלוני שדה זו ותינתן לו', או שאמר לשון מתנה באמצע בין שתי לשונות של
ירושה, דְֻבָרָיו קַיָֻמִין. ואם כתב בשטר את חלוקת הנכסים לכמה בנים, וכתב לאחד מהם לשון מתנה ולשני לשון ירושה,
סובר רבי יוחנן שהרי זה כאילו כתב לשון מתנה לכולם, וזוכים כולם, ועל נידון זה אָ מר רַ בי שִמְע ון בין לָקִי ש, לְעוֹ לם לֹא
קָ נה היורש שהתרבה חלקו בלשון ירושה, עַ ד שֶיֹֻאמַ ר המצווה בנוסח זה, פְֻלוֹנִ י וֻפְלוֹנִ י )ופלוני( בניי, יִרְ ש ו שָ דה פְֻלוֹנִ י וֻפְלוֹנִ י
)ופלוני(, שֶנְֻתַתִֻים לָ הם בְֻמַתָֻנָ ה, וְיִירָ ש ום, והיינו שלשון מתנה מתייחסת לשניהם, אבל אם נכתבה לאחד מהם לשון ירושה,
אינו זוכה בחלקו, אף שלאחיו נכתבה באותו שטר לשון מתנה. וגם בנידון זה הלכה כריש לקיש.
וְאִידָךְ והמחלוקת השלישית, דִֻתְנַ ן במשנה, הַכֻוֹ תב נְכָסָיו במתנה לִבְנ ו, באופן שגוף הנכסים יהיה שייך לבן מיד, והאב –
יאכל את הפירות כל ימי חייו, ויזכה הבן גם בפירות הנכסים לְאַ חר מוֹת ו של האב, כל זמן שהאב חי שייכים הנכסים
לשניהם, והָ אב אינ ו יָכ ול לִמְכֻ ור אותם מִפְֻ נ י שֶכְֻתוֻבִין לַ בן, וגוף הנכסים כבר שייך עתה לבן, וְהַ בן אינ ו יָכ ול לִמְכֻ ור מִפְֻ נ י
שֶ ה ן בִֻרְ ש ות הָ אב לאכול פירות עד מותו. מָ כר הָאָ ב את חלקו, מְכוֻרִין הפירות של הנכסים שהיו שייכים לו עַ ד שֶיָֻמ ות,
ואז זוכה הבן בפירות הנכסים ]שאין כח הקונה גדול מכח האב עצמו, שלא היתה לו זכות בפירות אלא עד יום מותו[,
ואם מָ כר הַ בן בחיי האב, אין לַלֻוֹ ק ח בָֻ הן כְֻל ום עַ ד שֶיָֻמ ות הָאָ ב, כיון שגם לבן בעצמו לא היתה זכות אכילת פירות בחיי
האב, ומכר רק את הזכות שיש לו, והיינו אכילת הפירות לאחר מיתת האב. וְאִיתְֻמַ ר ]עֲלָהֻ [ ועל משנה זו נאמרה –
מחלוקת זו בבית המדרש, אם מָ כר הַ בן בְֻחַ יי הָ אב, וֻ מ ת הַ בן בְֻחַ יי הָ אב, הרי שמעולם לא הגיע הזמן הראוי לבן לזכות
בפירות הנכסים, כיון שמת קודם אביו, רַבִֻי יוֹחָ נן אָ מר, לֹא קָ נה לוֹ ק ח כלום, ואפילו לאחר מיתת האב אין הקונה זוכה,
כיון דְֻקִנְ ין פיר ות שיש לאב בנכסים כל ימי חייו, כְֻקִנְ ין הַגֻ וף דָֻמִ י נחשב הדבר כאילו גוף הנכסים שייך לאב ]ומה שאמרה –
המשנה שאם מת האב זוכה הלוקח, היינו כיון שבאותה שעה הגיע זמן הבן לזכות בנכסים, וזכות זו מכר ללוקח. אבל
אם מת הבן קודם, הרי לא הגיע מעולם זמנו לזכות בנכסים, וממילא אף הלוקח לא זכה בכלום[. וְ רי ש לָקִי ש אָ מר, גם אם
מת הבן בחיי האב, לאחר שמת גם האב קָ נה לוֹ ק ח את הנכסים, כיון דְֻקִנְ ין פיר ות של האב לַאו כְֻקִנְ ין הַגֻ וף דָֻמִ י אינו –
נחשב כקנין הגוף, אלא הגוף שייך לבן כבר בחיי האב, ובידו למכור זכות זו ללוקח, ואף שכל זמן שהאב חי אין הבן יכול
לאכול פירות, מכל מקום יכול הוא למכור את זכותו בנכסים, ולאחר שימות גם האב יזכה הלוקח בנכסים מכח הבן, הגם
שכבר מת הבן. וגם במחלוקת זו הלכה כריש לקיש.
שנינו במשנה, 'הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת, וילדה וכו', אין הַוָֻלָ ד של קַיָֻימָא, יְקַ ים'. הגמרא מבארת עתה שאמנם
לכתחילה אסור לאדם לישא כלל אשה המעוברת שלא ממנו: תַֻנְ יא שנינו בברייתא, לֹא יִ שָ א אָ דם מְעֺבֶֻרֶ ת מחֲ בר ו, ולא
ישא מינֶקֶ ת תינוק שנולד לה מחֲ בר ו, וְ אם עבר ונָ שא, יוֹצִיא, וְ לֹא יַחְזִיר עוֹלָמִית, דִֻבְ ר י רַ בי מאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יוֹצִיא
אותה עתה בגט, וְלִכְ שֶיַגִֻיעַ זְמַנֻ ו לִכְנ וס, והיינו כשיעברו ימי עיבורה והנקתה, יִכְ נס רשאי לישא אותה. וְגַרְסִי נן לְקַ מן –
טַעֲמָ א דְֻהָ א מִילְֻ תא והתבאר בגמרא להלן טעם דין זה, שעיקר האיסור הוא לישא את מינקת חבירו, ומכל מקום האיסור –
שייך גם במעוברת, כיון דִֻסְתָ ם מְעֺבֶֻרֶ ת, לְ מי נק קַיְי מא עומדת להניק את הולד, וטעם האיסור במינקת ולד חבירו, –
דחָיְי שִי נן דִֻלְמָ א מִעַבְֻרָא חוששים אנו שמא תחזור ותתעבר מהבעל החדש, וֻמִיעַכַ ר חֲלָ בא ומחמת העיבור יתקלקל – –
חלבה, וְקָטְלָה ליהֻ ותגרום בכך למיתת הולד, מחוסר מזון. –
וְאַקְ שִי נן והקשתה הגמרא, אי הָ כי אם כן, שהעיבור הנוסף עשוי לגרום למיתת הולד מחוסר מזון, דִֻי דיהֻ נַמִֻי גם בולד – – –
של האדם עצמו נחשוש לכך, וייאסר על האדם לבוא על אשתו בזמן שהיא מניקה, מחשש שתחזור ותתעבר. וֻפַ רְקִי נן –
ותירצה הגמרא, דִֻי דיהֻ ולד של האדם עצמו, מְמָסְמְ סא ליהֻ בְֻ ביצִים וֻבֶחָלָ ב דְֻיָ היב לָהֻ בַֻעַ ל יכולה היא להאכילו בביצים – –
וחלב שנותן לה הבעל לצורך כך, אֲבָ ל לְדִידָהֻ לולד שלה, שאינו של הבעל, יש לחשוש ש לֹא יהִיב לָהֻ בַֻעַ ל לא יתן לה – –
הבעל מזונות לצורכו, ואף על פי שיכולה היא לתבוע את מזונות הולד מיורשי בעלה הראשון, וֻמִתְבַֻיְי שָ א לְמִתְבַֻעִינְה ו
לְיוֹרְ שִים בְֻ בית דִֻין מתביישת היא לתבוע את יורשי בעלה בבית דין שיתנו לה ממון זה, וְקָטְלָ א לִבְרָהֻ ותגרום בכך – –
למיתת בנה, ולכן אסרו לגמרי על מעוברת ומינקת להינשא לאחר, כדי שלא תתעבר ולא יתקלקל חלבה עד שיהיה
התינוק בן שנתיים, שאינו צריך עוד לחלב אמו.
אָ מר רָ בא, וֻלְדִבְ רי חֲכָמִים, שאמרו שהנושא מעוברת או מינקת חברו יוציאנה עד שיגיע הזמן לכונסה, אין די בכך שיפרוש
ממנה, אלא יוֹצִיא בְֻ גט. אָ מר מר זוֻטְרָ א, דַֻיְקָ א נַמִֻי יש לדייק כן גם מלשון הברייתא עצמה, דְֻקָתָנִ י 'יוֹצִיא', ומשמע –
הוצאה גמורה של גירושין, וְ לֹא קָתָֻ נ י 'יַפְרִי ש'. פוסק הרי"ף, וְ כ ן הִלְכְ תא כך היא ההלכה, שעליו לגרשה בגט, וַאֲפִיל ו ה וא –
כֹֻ ה ן, שמחמת גירושין אלו לא יוכל להחזירה לעולם, מכל מקום עליו לגרשה בגט.
שיעור 42, מסכת יבמות, פרק רביעי
"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי...
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
