שיעור 44, מגילת קהלת, פרק יב, א-יד

פרק יב א וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחֽוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָבֹ֨אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ׃ ב עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֨מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּֽוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶֽעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃ ג בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֨עוּ֙ שֹֽׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָֽטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָֽשְׁכ֥וּ הָֽרֹא֖וֹת בָּֽאֲרֻבּֽוֹת׃ ד וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֨יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃ ה גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֨אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָֽאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עֽוֹלָמ֔וֹ וְסָֽבְב֥וּ בַשּׁ֖וּק הַסּֽוֹפְדִֽים׃ ו עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יֵרָתֵק֙ חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָר֖וּץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר׃ ז וְיָשֹׁ֧ב הֶֽעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶֽׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃ ח הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃ ט וְיֹתֵ֕ר שֶֽׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֨עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה׃ י בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת׃ יא דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּֽעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵֽרֹעֶ֥ה אֶחָֽד׃ יב וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר׃ יג ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָֽאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְו͏ֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָֽאָדָֽם׃ יד כִּ֚י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָֽאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע׃

פרק יב (א) אמנם גם אם לא עשית כן, וחטאת בילדותך, וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, לחזור בתשובה על מעשיך, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה של היסורים, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ, והם ימי הזקנה.

(ב) אך גם אם לא עשית כן, אלא כשלת בעוונך עד אותם ימים, שוב בתשובה בימי זקנותך, ואל תטעה לומר שאין תועלת בתשובה זו, כאשר כבר אין לגוף כח ורצון לחטוא, כי אף בזמן הזקנה מועילה התשובה, ומזהיר את האדם שיחזור בתשובה קודם שיבוא יום המיתה, עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר, שזהו משל להסתלקות הנשמה, שאורה גדול וחזק, והיא נפרדת מהגוף מעט מעט בימים שלפני המיתה, וְהַיָּרֵחַ, שהוא משל לנפש, העוזבת את הגוף, וְהַכּוֹכָבִים, שזהו משל לאברי האדם, וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם, כלומר, כמו שהעננים נשארים ריקנים לאחר ירידת הגשם, כך אברי האדם במחלתו מתחילים להתרוקן מכוחם, עד יום מותו.

(ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת – ירתחו האברים השומרים על הגוף, והם הצלעות והמותניים, וְהִתְעַוְּתוּ אחר כך אַנְשֵׁי הֶחָיִל, והם השוקיים המחזיקים את הגוף, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, שאינו יכול לאכול בשיניו לאחר שהתמעטו, וְחָשְׁכוּ העינים הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת, כי כבר אינו רואה בהם.

(ד) וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק – יסגרו השפתיים, שלא יוכל לדבר, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה – אין האברים הפנימיים יכולים לטחון את המאכלים, ומחמת כן אין האדם יכול עוד להתקיים, ומתחילה הגסיסה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר – ואמנם מתחזק הוא מעט סמוך למיתתו, כאילו רוצה לקום, לקול הצפור המכריזה על יציאת הנשמה, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר – מתבטלים כל חמשת מוצאי הפה, ושוב אינו יכול להתוודות.

(ה) גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ – אז הוא מתיירא מאימת הדין הגבוה, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ – ורואה את המשחיתים שברא בעוונותיו עומדים נגדו בדרכו, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד – מתחילה לנוץ הפורענות המשולה לשקד כמו שנאמר (ירמיהו א' י"א) "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה"], וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב – ומשא כח הטומאה המכונה 'חגב'] יהיה כסבל ומשא כבד על הנפש, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה – ומשא זה מונע ומפר את תאוותה ורצונה של הנפש לעלות למעלה. ומחמת כל זה היה ראוי, כִּי כאשר הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים אצל האנשים החיים, לעוררם מתרדמתם לשוב אל ה' בחוזקה, ולומר להם שיתבוננו באדם זה שמת עתה, וישיבו אל ליבם שגם הם עתידים למות, ולכן ימהרו לשוב בתשובה.

(ו) ועליהם לעזוב את שלשת התאוות העיקריות שיש לאדם בעולם הזה, חמדת ממון, חמדת אכילה ושתיה, וחמדת נשים, ועל כך צריכים הסופדים להזהיר את החיים, שיחזרו בתשובה עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף – לפני שהחבל הזה של הכסיפה והרצון לחמדות העולם הזה, לא יתחזק להיות עשוי משלשת החמדות הללו, כחבל השזור משלשה חוטים שהוא חזק מאד ו'ירתק' הוא מלשון "וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף" (ישעיהו מ' י"ט), והיינו שלשלאות כסף], אלא תזכרו את יום המיתה, ועל ידי זה יתבטלו שלשת החמדות הללו, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב – יתרוצץ וישבר הרצון לרדוף אחרי הזהב ותאוות הממון, כי יראו ויבינו שאין זה דבר המתקיים לעולם. וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ – כי לאחר המיתה מתבקעת הכרס ונשפך פרשו על פיו שהוא כ'מבוע', הבולע את הכל], הרי שאין תועלת בהליכה אחר תאוות המאכל. וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר – תאוות הנשים היא המחלישה את האדם וממהרת את מותו, וכאילו מריצה ומגלגלת אותו אל בור המוות, והחיים יתנו אל ליבם להתרחק מתאוות אלו, וישובו בתשובה בעודם חיים.

(ז) ואם אכן ישמעו החיים לכל הסופדים ויחזרו בתשובה, וְיָשֹׁב אמנם הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, כי הגוף ימות, וְהָרוּחַ – אך הרוח לא תמות עמו אלא תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

(ח) מסיים שלמה המלך את ספרו ואומר, הֲבֵל הֲבָלִים – די בדברים אלו כדי לההביל את כל הבלי העולם הזה, אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, ותוספת האות ה"א מלמדת שהסכימה עמו השכינה, שדברי שלמה אמת במה שההביל את כל הבלי העולם, כי אכן הַכֹּל הָבֶל.

(ט) ומכאן והלאה הם דברי השכינה הקדושה, המעידה על שלמה המלך ואומרת, וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם, עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם, וְאִזֵּן -השמיע לאחרים מה שקיבל באזניו], וְחִקֵּר להבין דבר מתוך דבר, ועל ידי זה תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה.

(י) כיון שכל דברי הנביאים רמוזים בתורה עצמה, בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ – כל חפצו היה למצוא את הדברים הרמוזים בתורה, וְכָתוּב – שהם דברים הכתובים ביֹשֶׁר והם דִּבְרֵי אֱמֶת.

(יא) כי אמנם כל דִּבְרֵי חֲכָמִים הם כַּדָּרְבֹנוֹת המכוונים את הפרה ללכת ביושר, וכך דברי החכמים מכוונים את האדם ללכת בדרך התורה, אך אפשר לזוז מהם מעט לכאן ולכאן, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים – אך דברי שלמה המלך הם כמסמרים תקועים, שאי אפשר לזוז מהם כלל, בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד, כיון שהם נאספו מתוך דברי התורה, שניתנו מרועה אחד, שהוא משה רבינו, ואי אפשר לזוז מדברי התורה כלל, אפילו מעט.

(יב) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה – יותר ממה שנזכר בספר זה, בְּנִי, הִזָּהֵר בכל דבר שיש בו חשש עבירה, כי עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ – אם נרצה לפרט את כל הדברים העשויים להטותך מדרך הטוב, הרי נצטרך לכתוב ספרים רבים עד אין קץ, כי אי אפשר לפרט הכל, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר – וגם לדבר בעל פה את כל הדברים הללו זו יגיעה גדולה לגוף.

(יג) לכן אקצר ואומר, סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע – אחרי שקראת את כל הכתוב בספר הזה, השורש הוא אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא שלא לעבור על מצוות לא תעשה, וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, לקיים מצוות עשה, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, שהרי בגוף האדם יש מאתים ארבעים ושמונה איברים כנגד מצוות עשה, ושלש מאות ששים וחמשה גידים כנגד מצוות לא תעשה, וכפי שקלקול באחד האיברים או הגידים מקלקל את כל הגוף, כך כל עבירה וביטול מצוה מזיקים לכל הנפש, ולכן יש להזהר בכל דבר שהזהירה עליו התורה.

(יד) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, ולא רק על מעשה, אלא גם עַל כָּל נֶעְלָם – על המחשבה, הנעלמת ונסתרת, אִם טוֹב וְאִם רָע, ולכן היה זהיר במעשה ובמחשבה, לייחדם לעבודת ה' בלבד.