שיעור 46, ספר דניאל, פרק ד, לג-לד

לג בֵּהּ־זִמְנָ֞א מַנְדְּעִ֣י ׀ יְת֣וּב עֲלַ֗י וְלִיקַ֨ר מַלְכוּתִ֜י הַדְרִ֤י וְזִיוִי֙ יְת֣וּב עֲלַ֔י וְלִ֕י הַדָּֽבְרַ֥י וְרַבְרְבָנַ֖י יְבַע֑וֹן וְעַל־מַלְכוּתִ֣י הָתְקְנַ֔ת וּרְב֥וּ יַתִּירָ֖ה ה֥וּסְפַת לִֽי׃ לד כְּעַ֞ן אֲנָ֣ה נְבֻֽכַדְנֶצַּ֗ר מְשַׁבַּ֨ח וּמְרוֹמֵ֤ם וּמְהַדַּר֙ לְמֶ֣לֶךְ שְׁמַיָּ֔א דִּ֤י כָל־מַֽעֲבָד֨וֹהִי֙ קְשֹׁ֔ט וְאֹֽרְחָתֵ֖הּ דִּ֑ין וְדִי֙ מַהְלְכִ֣ין בְּגֵוָ֔ה יָכִ֖ל לְהַשְׁפָּלָֽה׃

(לג) בֵּהּ זִמְנָא – באותו זמן, לאחר שהשכיל להבין את ענין גופו בלבד, מַנְדְּעִי יְתוּב עֲלַי – התיישבה עלי דעתי, ונזכר גם בענין מלכותו, וְלִיקַר מַלְכוּתִי הַדְרִי – וחזרתי ליקר וכבוד מלכותי, וְזִיוִי יְתוּב עֲלַי – ותואר פני שב אלי, שעד עתה היה נראה כאחת מחיות השדה, וְלִי הַדָּבְרַי וְרַבְרְבָנַי יְבַעוֹן – ויועצי ושרי ביקשו שאשוב למלכותי, וְעַל מַלְכוּתִי הָתְקְנַת – והושבתי לכסא מלכותי, וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי – וגדולה וחשיבות יתירה נוספה לי, יותר ממה שהיתה בתחילה.

(לד) וסיים נבוכדנצר את האגרת ששלח לכל העמים עם סיפור חלום זה ופתרונו, כְּעַן – ועתה, אֲנָה נְבֻכַדְנֶצַּר מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא – אני, נבוכדנצר, משבח, מרומם ומהדר את מלך השמים, שהוא הקדוש ברוך הוא, דִּי כָל מַעֲבָדוֹהִי קְשֹׁט – שכל מעשיו אמת, וְאֹרְחָתֵהּ דִּין – ודרכיו נעשים על פי הדין, וְדִי מַהְלְכִין בְּגֵוָה יָכִל לְהַשְׁפָּלָה – ואת המהלכים בגאווה, יכול הוא להשפיל, שכך אירע עם נבוכדנצר, שהתגאה לומר שיוכל לבטל את גזירת ארבעת המלכויות ולגרום לכך שמלכותו ומלכות בבל תישאר לעולם, והשפילו ה' עד שנעשה כחיית השדה, ורק כשהכיר נבוכדנצר במלכות ה' ושליטתו בכל העולמות, החזירו ה' למלכותו.