יד וַיּ֥וֹסֶף ע֖וֹד יִפְתָּ֑ח וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ טו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יִפְתָּ֑ח לֹֽא־לָקַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וְאֶת־אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ טז כִּ֖י בַּֽעֲלוֹתָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיֵּ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל בַּמִּדְבָּר֙ עַד־יַם־ס֔וּף וַיָּבֹ֖א קָדֵֽשָׁה׃ יז וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים ׀ אֶל־מֶלֶךְ֩ אֱד֨וֹם ׀ לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל־מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ׃ יח וַיֵּ֣לֶךְ בַּמִּדְבָּ֗ר וַיָּ֜סָב אֶת־אֶ֤רֶץ אֱדוֹם֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֤א מִמִּזְרַח־שֶׁ֨מֶשׁ֙ לְאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַֽיַּחֲנ֖וּן בְּעֵ֣בֶר אַרְנ֑וֹן וְלֹֽא־בָ֨אוּ֙ בִּגְב֣וּל מוֹאָ֔ב כִּ֥י אַרְנ֖וֹן גְּב֥וּל מוֹאָֽב׃
֍֍֍
(יד) אחרי שאמר מלך בני עמון ליפתח שהוא תובע את הארצות שכבשו ישראל בעלותם ממצרים, וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן.
(טו) תוכן דבריו של יפתח היה ארבע טענות שמחמתן אין לעמון תביעה על ישראל: א. שישראל לא לקחו כלום מארץ עמון ומואב, אלא הקיפו את ארצם. ב. הארצות שהזכיר בתביעתו לא היו כלל ברשות עמון ומואב, אלא ברשות האמורי. ג. כל הכיבוש של ישראל היה ניסי ולא טבעי. ד. כיון ששתקו שנים רבות כל כך, הרי זו הודאה בזכותם של ישראל. וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה אָמַר יִפְתָּח, א) לֹא־לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת־אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת־אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן.
(טז) אלא אדרבה, לא רצו ישראל אפילו לעבור בגבול מואב ללא רשות, כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם, וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד־יַם־סוּף, וַיָּבֹא קָדֵשָׁה.
(יז) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר, אֶעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצֶךָ, וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם. וְגַם אֶל־מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח ישראל בקשה זו, וְלֹא אָבָה – לא הסכים לכך מלך מואב, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ.
(יח) וַיֵּלֶךְ ישראל בַּמִּדְבָּר, וַיָּסָב אֶת־אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת־אֶרֶץ מוֹאָב, וַיָּבֹא מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב, וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן, וְלֹא־בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב, כִּי באותו זמן אַרְנוֹן היה גְּבוּל מוֹאָב.
