שיעור 492, ספר תהילים, פרק קד, א-ב

(א) בָּֽרְכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת־יְה֫וָ֥ה יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד ה֖וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ׃

(ב) עֹֽטֶה־א֭וֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה נוֹטֶ֥ה שָׁ֝מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה׃

פרק קד

במזמור הקודם בירך את ה' על בריאת הנפש והנהגתו עמה בחסד וברחמים, ועתה מברך את ה' על כלל הבריאה, שברא את כל הנמצאים בחכמה והשגחה נפלאים, שכל אחד הוא תכלית עבור חבירו, עד האדם, שהוא תכלית הבריאה ותפארתה:

(א) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ על החכמה הנפלאה הנראית בבריאה בכללותה, ובאדם שהוא תכליתה ותפארתה, יְיָ אֱלֹהַי, מצד עצמך הרי גָּדַלְתָּ מְּאֹד, עד שאין לנו בך שום השגה ותפיסה, אלא בכך שאנו יודעים שאתה 'גדול', והיינו שבך כלולה כל המציאות, מתחילתה ועד סופה. וכאשר עלה ברצונך להמציא ולברוא את העולמות, הוֹד – אור פנימי, וְהָדָר – אור חיצוני לָבָשְׁתָּ, וזהו רמז לספירות ולאורות העליונים, והמידות וההנהגות של ה' שבהם הוא נוהג עם בריותיו, ועל ידם הוא כביכול מתגלה אליהם, ולכן הם מכונים 'לבושים', שבהם תיתכן השגה לבני האדם.

(ב) ומתאר עתה את בריאת העולם בששת ימי בראשית, עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, כי השתלשלות בריאת העולם היתה מכח האור הפנימי והנעלם, שאין לנו כל השגה בו, ומאור זה יצא אור השכל וההשגות השכליות, שהוא עדיין אור רוחני לגמרי, אמנם האור האמיתי נסתר ונעלם, בדומה למי שעוטה בגד, שבוקעים ממנו רק ניצוצי אור בין הנקבים הדקים שבבגד, עד שמאור זה השתלשל ונמשך גם האור הגשמי, ואור גשמי זה היה ביום הראשון של בריאת העולם אור מופשט שהקיף את העולם כולו למשך שתים עשרה שעות (כי עדיין לא נבראה השמש עד היום הרביעי), ועל זה נאמר ביום הראשון "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר" (בראשית א' ג'). ואור זה היה הכנה לרקיע שנברא אחריו, וכמו שיבאר עתה, נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה, כי ביום השני ברא ה' את עיגול האויר המקיף את כדור הארץ, שם מתקבצים האדים ההופכים לעננים וממטירים גשם, ודבר זה נעשה על ידי האור שנברא תחילה, והוא הגורם למים להתאדות אל אותו מקום המכונה 'רקיע', ועל זה נאמר ביום השני "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיע", "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" (בראשית א' ו',ח').