שיעור 6, פרק ג, ח-טו

(ח) וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָֽתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם׃ (ט) אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם וַֽעֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֜ים כִּכַּר־כֶּ֗סֶף אֶשְׁקוֹל֙ עַל־יְדֵי֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה לְהָבִ֖יא אֶל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (י) וַיָּ֧סַר הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֖וֹ מֵעַ֣ל יָד֑וֹ וַֽיִּתְּנָ֗הּ לְהָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָֽאֲגָגִ֖י צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִֽים׃ (יא) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַֽעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃ (יב) וַיִּקָּֽרְאוּ֩ סֹֽפְרֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֣ר יוֹם֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה הָמָ֡ן אֶ֣ל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵֽי־הַ֠מֶּלֶךְ וְֽאֶל־הַפַּח֞וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה וְאֶל־שָׂ֤רֵי עַם֙ וָעָ֔ם מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ בְּשֵׁ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ נִכְתָּ֔ב וְנֶחְתָּ֖ם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּֽלֶךְ׃ (יג) וְנִשְׁל֨וֹחַ סְפָרִ֜ים בְּיַ֣ד הָֽרָצִים֮ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּלֶךְ֒ לְהַשְׁמִ֡יד לַֽהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת־כָּל־הַ֠יְּהוּדִים מִנַּ֨עַר וְעַד־זָקֵ֜ן טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃ (יד) פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָֽעַמִּ֑ים לִֽהְי֥וֹת עֲתִדִ֖ים לַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (טו) הָֽרָצִ֞ים יָֽצְא֤וּ דְחוּפִים֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וְהַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ יָֽשְׁב֣וּ לִשְׁתּ֔וֹת וְהָעִ֥יר שׁוּשָׁ֖ן נָבֽוֹכָה׃

(ח) עתה התחכם המן, כי ידע שאם יבקש מאחשורוש להשמיד אומה שלימה, אפילו אם זו אומה קטנה ושפלה ביותר, לא יסכים לכך אחשורוש. וכן ידע שאם יתנכל אל היהודים במפורש לא יניח לו אחשורוש להרע להם כלל, כי היו היהודים מפורסמים לעם חכם ונבון, ולכן סיפר את הדברים למלך אחשורוש בלשון המשתמעת לשני פנים, וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד, והוא בזוי ושפל כל כך עד שאין לו אפילו שם מסוים, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, כלומר, לא רק שאין להם מדינה מסוימת, אלא אפילו במדינה שהם נמצאים בה אין להם שכונה או עיר מסוימים, אלא הם מופרדים ונמצאים בין העמים בכל מקום, ואין מקומם רק במקצת המדינות, אלא הם בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, ומחמת כן נמשך מהם נזק גדול לכל המלכות, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, כי כל הדתות האחרות שונות זו מזו רק בפרטים, אבל באופן כללי אין חילוק גדול ביניהן, אבל היהודים שונים לגמרי בדתם מכל האומות (ולכן אמר לשון 'ודתיהם', כאילו יש להם דתות רבות הכוללות פרטים רבים מאד, וכולם שונים לגמרי מדתי האומות האחרות), ושינוי זה אינו רק במצוות הדת בלבד, אלא הוא גם בהנהגותיהם הרגילות, במאכלם, בבגדיהם ובשאר מעשיהם, עד שאינם דומים כלל לשאר בני הדתות האחרות (ולכן לא אמר שדתיהם שונות 'מכל דת', אלא 'מכל עם', כי על ידי הדת שלהם הם נעשים משונים בכל הנהגותיהם, ונראים כעם אחר לגמרי), וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים – אינם מקיימים גם את דיני המלכות השייכים לעניני הממון והמיסים, וגם בני אומות אחרות לומדים מהם לזלזל במלכות, ולעומת כל הנזקים הללו אין מהם שום תועלת כלל למלכות, ולכן, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

(ט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם, ובלשון זו גרם המן לאחשורוש להבין שהכוונה לאבד את צורת דתם ולהכריחם לשמור את דתות שאר האומות, ולא לאבד את גופם ולהורגם, והוסיף לומר שלא יחשוש אחשורוש שיצטרכו לשלם ממון רב לאנשים שיהיו ממונים לבטל את דתה של אותה אומה, אלא להיפך, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה – העוסקים במלאכה זו שמחים לעשות זאת, והם ישלמו כסף על הזכות שניתנה להם להשיב את הטועים אל הדרך הנכונה בעיניהם, לְהָבִיא ממון זה אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ.

(י) כיון שגנב המן את לבבו של אחשורוש לפתותו שמדובר באומה בלתי נחשבת, ושהכוונה רק להסירם מדרכם המוטעית לדרך הישרה של שאר הדתות, לא התבונן אחשורוש בנוסח האגרות שכתב המן (שאם כן היה רואה שכתוב שם להשמיד להרוג ולאבד), ואף לא חתם בעצמו על האגרות, אלא וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, שהוא היה צֹרֵר הַיְּהוּדִים, ולכן התנכל להורגם, ולכן הוזכר כאן המן בכינוי 'צורר היהודים', ללמד שרק הוא צרר את היהודים והתכוון להורגם, אבל אחשורוש לא צרר את היהודים ולא התכוון כלל להרע להם.

(יא) מלבד זאת שלא הבין אחשורוש כלל את מזימת המן, גם לא עשה זאת מתאוות בצע, אלא מתוך מחשבה שמעשה נכון הוא להשיב את התועים בדרכם אל הדרך הנכונה, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ – יכול אתה ליטול אפילו כסף מאוצרותיי לצורך תכלית זו, וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ – להנהיגם בדרך הטובה כפי ראות עיניך.

(יב) עתה יסופר כיצד הערים המן להוציא את מזימתו אל הפועל במהירות, כיון שפחד שבמשך הזמן יוודע לאחשורוש שמדובר על היהודים, ושכוונתו להורגם ממש, וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוא חודש ניסן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן (ולא כציוויו של אחשורוש, שלא ידע כלל את נוסח הציווי), אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה, וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם שבתוך המדינה, כי בכל מדינה היו כמה עמים, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, כי בדרך כלל לכל מדינה יש כתב אחד, אף שהיא כוללת כמה עמים, וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ, כי לכל עם יש לשון המיוחדת לו, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ.

(יג) ועוד זאת עשה המן, כדי שגם אם ירצה אחשורוש לא יוכל לבטל את הגזירה, ולכן מיהר עוד באותו יום, וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים מיד לאחר שנכתבו האגרות, אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, כדי שלא תהיה להם שארית ופליטה בשום מקום, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, וּשְׁלָלָם לָבוֹז.

(יד) אמנם ידע המן שבמשך זמן רב כל כך (מניסן של אותה שנה ועד אדר שבשנה שאחריה) יתכן שישתדלו היהודים אצל המלך לבטל את הגזירה, ולכן התחכם בעורמה כפולה, ושלח את האגרות שבהן נכתב להרוג את כל היהודים כשהן חתומות בטבעת המלך, באופן ששום אדם לא ידע מה כתוב בהן, ונכתב עליהן מבחוץ שאין לפותחן עד שלשה עשר באדר, ועם האגרות החתומות הללו שלח עוד אגרות פתוחות, פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב – והיה כתוב באגרות הפתוחות רק לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה (ולא כתב המן באגרותיו שגזירה זו היא על כל המדינות, כדי שכל שר יחשוב שזו גזירה מיוחדת רק למדינה שלו, ויתיירא לשנות דבר ממה שנצטווה), וכתב זה היה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים, לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה למלחמה, אמנם לא התפרש בכתב הגלוי הזה נגד מי תהיה המלחמה, וכוונתו היתה שיהיו כולם מוכנים להלחם ביום זה, וגם היהודים לא יברחו למדינות אחרות ולא יסתתרו בינתיים במקומות אחרים, ובשלשה עשר באדר יפתחו את האגרות החתומות, ויראו שהציווי הוא להרוג את היהודים, וכיון שיהיו כבר מוכנים לקרב, יקומו על היהודים ויהרגו מיד את כולם.

(טו) עוד הערים המן כדי שלא יוכל המלך לחזור בו, ולא פרסם את הדבר בשושן הבירה, אלא קודם כל הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ להעביר את כל האגרות לכל מאה עשרים ושבע המדינות, ורק אחרי שיצאו הרצים ולא היה ניתן להחזירם, אזי וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, שגם שם היה הכתב הגלוי להיות מוכנים לשלשה עשר באדר, ולא ידעו מה כתוב באגרות החתומות, וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וגם זו ראיה שאחשורוש לא ידע כלל את מזימת המן, כי אפילו שופטים החורצים דין מוות על אדם יחיד אינם שותים יין באותו יום, ובודאי ביום שהתיר המלך להרוג אומה שלימה לא היה שותה יין, וזו ראיה שלא היתה כוונתו כלל להרע ליהודים, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה, כיון שלא ידעו מה הוא תוכן האגרות החתומות, ורק ידעו שצריכים להתכונן לשלשה עשר באדר למלחמה, ונעלם הדבר מעיני הכל. ובדרך הטבע היתה מזימת המן מושלמת, כי המלך לא ידע דבר, וגם בקרב כל העמים נשאר הדבר בסתר, ולא היתה דרך לגלות את הדבר.