שיעור 6. שיר השירים, פרק א, ט-יא
ט) לְסֻֽסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי׃ י נָאו֤וּ לְחָיַ֨יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּֽחֲרוּזִֽים׃ יא תּוֹרֵ֤י זָהָב֙ נַֽעֲשֶׂה־לָּ֔ךְ עִ֖ם נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף׃
(ט) עתה מתאר איך לאחר תשוקתה של נפש שלמה להתגלוּת ה' אליה בנשיקות פיו, נהגה כפי שהורה לה ה' בהתקרבות אל ה' והשגת דרכיו, עד שבאמת זכתה לנבואה ראשונה, ומביא את הדברים שדיבר ה' עם נפש שלמה: אומר ה' לנפש, לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה, דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי, כלומר, לפי האמת את כמו הסוסה המיוחדת לי, למשוך את מרכבת גופו של המלך שלמה אל הדרך הנכונה, אל הטוב והשלימות, אך בהיותך בגוף קשרו אותך ל'רכבי פרעה', כלומר, אל כוחות הגוף ויצריו (ומכונים 'רכבי פרעה', כיון שמצרים היא מקור הטומאה והזנות, וכאילו כוחות אלו באו בעצמם ממצרים ברכבי פרעה מלך מצרים), ובמקום שאת תמשכי אותם אל הרוח, הם מושכים אותך אחריהם להשיג מידות רעות ולהימשך אחרי העבירות, אך עדיין מכונה את 'סוסתי', כי עדיין את מיוחדת לי לנהוג כרצוני.
(י) ובהיותך במאסר גוף המלך שלמה, קשטו אותך בתכשיטים כפי שמקשטים את סוסי המלך, והכוונה היא להשגות גשמיות שאין הנפש משיגה בהיותה בשמי השמים ללא שייכות לגוף, כי בהיותה שם הרי היא משיגה כל דבר מצד אמיתותו ופנימיותו, אך עתה תקבלי את השגותיך דרך המסך של החומר ובאמצעות חושי הגוף, ולכן נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים – לחייך, המורים על כח הדיבור, מדברים ומתארים כל דבר לפי תפישת והשגת החושים (ו'תורים' הוא מלשון תואר וצורה), כי הנפש המופשטת אינה זקוקה לדיבור ולשפה כדי להשיג את הדברים בשורשם, ורק בהיותה תלויה במושגי הגוף וחושיו צריכה היא את הדיבור שיבאר כל דבר לאשורו, וכן נאה צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים, כי הנפש מצד עצמה משיגה את מהותו של כל דבר בבת אחת, בהשגה פנימית ואמיתית, ואילו בהיותה כלואה בגוף משיגה היא את הדברים כפי השתלשלותם, שאחר השגת המושגים הפשוטים תוכל להמשיך וללמוד מהם דברים מורכבים יותר, ולהקיש דבר לדבר וענין לענין, עד שתשיג את הדבר לאמיתו, וממשיל דבר זה לחרוזים הקשורים זה לזה בחוט אחד החורז את כולם, וכך הצואר, שהוא מורה על הדיבור הפנימי והנפשי, הוא החורז את ההשגות ואת ההיקשים זה לזה, עד שישיג כל ענין לאמיתו.
(יא) תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עתה בהיותך בגוף, כלומר, כעת את משיגה את הדברים בכמות ובאיכות, ולשון 'תורים' מציינת את הכמות, כלומר את תואר הדברים כפי שהוא נתפס בחוש החיצוני, בגודלו ובצורתו, וה'זהב' מציין את האיכות, שיש לדבר צבע מסוים הניכר בו, עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף שהיו לך בעת שהיית נפש מופשטת, כי אז לא היה לה מושגים של כמות ואיכות, ודבר זה מרומז ב'נקודות', שאינן תופסות מקום ואינן מתחלקות, וה'כסף' הוא הצבע הלבן שאינו ניכר בצבע מסוים שבו. והכוונה בדברים אלו היא לתאר את הנפש האלהית, שלאחר שירדה אל הגוף קיבלה את השגות הגוף, ומשתמשת בחושיו כדי להשיג את הדברים שהיו פשוטים ובהירים לה בהיותה בשמים, רחוקה מתפיסות הגוף והרגשותיו.
