שיעור 644, ספר תהילים, פרק קמא, ה-י

(ה) יֶ֥הֶלְמֵֽנִי צַדִּ֨יק ׀ חֶ֡סֶד וְֽיוֹכִיחֵ֗נִי שֶׁ֣מֶן רֹ֭אשׁ אַל־יָנִ֣י רֹאשִׁ֑י כִּי־ע֥וֹד וּ֝תְפִלָּתִ֗י בְּרָעֽוֹתֵיהֶֽם׃

(ו) נִשְׁמְט֣וּ בִֽידֵי־סֶ֭לַע שֹֽׁפְטֵיהֶ֑ם וְשָֽׁמְע֥וּ אֲ֝מָרַ֗י כִּ֣י נָעֵֽמוּ׃

(ז) כְּמ֤וֹ פֹלֵ֣חַ וּבֹקֵ֣עַ בָּאָ֑רֶץ נִפְזְר֥וּ עֲ֝צָמֵ֗ינוּ לְפִ֣י שְׁאֽוֹל׃

(ח) כִּ֤י אֵלֶ֨יךָ ׀ יְהוִ֣ה אֲדֹנָ֣י עֵינָ֑י בְּכָ֥ה חָ֝סִ֗יתִי אַל־תְּעַ֥ר נַפְשִֽׁי׃

(ט) שָׁמְרֵ֗נִי מִ֣ידֵי פַ֭ח יָ֣קְשׁוּ לִ֑י וּ֝מֹֽקְשׁ֗וֹת פֹּ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃

(י) יִפְּל֣וּ בְמַכְמֹרָ֣יו רְשָׁעִ֑ים יַ֥חַד אָֽ֝נֹכִ֗י עַֽד־אֶעֱבֽוֹר׃

(ה) והנה על אותו זמן שהיה דוד במערה ונכנס לשם שאול, נאמר (שמואל א', כ"ד ד'-ו') "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו, הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ, וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט. וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא", וביאור הענין, שדוד עצמו הסתפק האם אכן הגיע עת סיום מלכותו של שאול, וניסה את הדבר על ידי כריתת כנף מעילו, שזו מרידה קלה במלכותו, והרגיש מיד שליבו מכה אותו על כך, כי לב האדם השלם ירגיש מיד בכל מעשה שנעשה שלא כהוגן, ומכך הבין שעדיין לא הגיע הזמן של סיום מלכות שאול, ועל כך אומר עתה, יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק – ליבי הצדיק הולם ומכה אותי על מה שעשיתי חֶסֶד – מעשה חרפה, לחתוך את מעילו של שאול המלך, וְיוֹכִיחֵנִי – ובכך כביכול הוכיח לי, כי שֶׁמֶן רֹאשׁ – אותו שמן שבו נמשח ראש שאול למלוכה, אַל יָנִי – לא יניא ויסיר אותו ממקומו שמן רֹאשִׁי – השמן שאני נמשחתי בו, כלומר, אף ששמואל משח אותי למלך, עדיין לא הגיע הזמן שמשיחתי תבטל את משיחת שאול ותסתיים מלכותו. והגם ששאול ואנשיו רודפים אחרי להורגני, איני חושש מכך, כִּי עוֹד וּתְפִלָּתִי בְּרָעוֹתֵיהֶם – כי ראיתי שכאשר שאול ואנשיו רצו לעשות לי רעות, הרי בעוד שאני מתפלל, אף שעדיין לא סיימתי את תפילתי, כבר הושיע אותי ה'.

(ו) ותשועה זו היתה בשעה ששאול ואנשיו הקיפו את דוד ואנשיו שהיו על ההר, והסלע הפסיק ביניהם, ובא שליח ואמר לשאול שפלשתים פשטו על הארץ, ואז נִשְׁמְטוּ בִידֵי סֶלַע שֹׁפְטֵיהֶם – אנשיו החשובים של שאול (המכונים שופטים) שבאו עמו להורגני הוצרכו להשמט ולחזור למקומם, מחמת הסלע שהפסיק בינינו, ולא יכלו לעשות לי רעה, וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ – ובאותה עת שמעו שאול ואנשיו את דבריו הנעימים של דוד.

(ז) וכך אמר דוד לאנשיו, אם יתקרבו שאול ואנשיו אלינו, נדלג מההר אל הבקעה לברוח משם אל המדבר, ואף שבדילוג עצום זה, מהסלע אל התהום, כְּמוֹ פֹלֵחַ וּבֹקֵעַ בָּאָרֶץ – יהיה הדבר כאילו האדמה שתחתינו תבקע, עד אשר נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל – יתפזרו עצמותינו בתחתית ההר, בכל זאת אנו בטוחים שנשאר בחיים.

(ח) והטעם שאיננו פוחדים, כִּי אֵלֶיךָ אֱלֹהִים אֲדֹנָי עֵינָי, בְּכָה חָסִיתִי, וכיון שאנו בוטחים בך, אַל תְּעַר נַפְשִׁי – לא 'תְעָרֶה' ותשפוך את נפשי מתוך גופי, אלא נישאר חיים גם לאחר נפילה זו.

(ט) שָׁמְרֵנִי מִידֵי פַח אשר יָקְשׁוּ – הכינו לִי להפילני בו, וּמֹקְשׁוֹת פֹּעֲלֵי אָוֶן – ושומרני מהמוקש ששמו בתוך הפח, שעל ידו ממיתים את מי שנלכד בתוך הפח.

(י) ומבקש כי יִפְּלוּ בְמַכְמֹרָיו (-במלכודת שהכינו לי) רְשָׁעִים, ויֵעצרו שם כל רודפי יַחַד, אָנֹכִי עַד אֶעֱבוֹר – עד אשר אעבור מאותו מקום ואימלט מידם, ואז יֵצאו משם, כיון שאיני מבקש את רעתם ואיני רוצה שיֵהרגו במוקשים שהכינו לי, אלא רק שיִלכדו בפח עד שאוכל לברוח משם, וכן היה, שהתעכבו שאול ואנשיו על ידי מלחמת פלשתים, עד שנמלטו משם דוד ואנשיו.