שיעור מס' 1

לומדים יקרים! אנו שמחים להגיש לפניכם את ה'הגדה של פסח' מבוארת ומפורשת על פי פירושו המופלא של רבינו הגדול דון יצחק אברבנאל, מגדולי ישראל לפני כחמש מאות שנה, מגדולי מפרשי התנ"ך, וממנהיגי ישראל בתקופת גירוש ספרד.

במסגרת זו איננו מביאים את כל נוסח ההגדה (מ'קדש' והלאה), אלא רק את החלק מ'מגיד' והלאה, הדורש ביאור והסבר.

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

֍֍֍

קטע זה נאמר בארמית, כיון שזו היתה השפה המוכרת להמון העם בבבל, וכדי שיבינו העניים את ההזמנה לסעודה תיקנו שיאמרו כן בלשון ארמית, המוכרת להם.

ההגדה פותחת בענין אכילת המצה, כדי לגרום לילדים לשאול מדוע אחרי שמזמינים את הכל לאכול את המצה, מסלקים את הקערה עם המצות קודם שאכלו מהם, ועל ידי זה תבוא התשובה הכוללת את סיפור יציאת מצרים.

הָא לַחְמָא עַנְיָא – זהו לחם העוני, והמצה מכונה כך כיון שאינה תופחת אלא נשארת שפלה ונמוכה, דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם – שהיו אבותינו אוכלים בארץ מצרים, כיון שהמצה קשה להתעכל, ונשארת בגוף זמן רב, והיו המצריים מאכילים בה את אבותינו במצרים, כדי שיעבדו זמן רב עם מזון מועט, ובכך גם רומז בעל הבית לעניים שאין להם להתבייש בעניותם, כיון שכך היו גם אבותינו במצרים. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל – כל מי שרעב יבוא ויאכל עימנו את המצה והמרור, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח – כל מי שצריך לכך, יבוא ויאכל איתנו את האפיקומן, שהוא זכר לקרבן הפסח. והסיבה שאיננו אוכלים את קרבן הפסח עצמו, כיון שהָשַׁתָּא הָכָא – השנה אנו כאן, בגלות, ואיננו יכולים להקריב קרבן פסח, אבל לְשָׁנָה הַבָּאָה נהיה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל – בארץ ישראל, ונוכל להקריב את הפסח. הָשַׁתָּא עַבְדֵי – השנה אנו עבדים, ושרויים בגלות, ולכן איננו מקריבים את קרבן הפסח, אבל לְשָׁנָה הַבָּאָה נזכה ונהיה בְּנֵי חוֹרִין וגאולים, ונקריב את קרבן הפסח עצמו, כראוי.