שיעור מס' 6

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר, מַה זֹּאת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל, אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

֍֍֍

תָּם, מָה הוּא אוֹמֵר, 'מַה זֹּאת', כי אינו משכיל להבין את כל פרטי המצוות וחילוקיהן, אלא שואל שאלה כללית, מה ענין כל המצוות הללו שנצטווינו בהם. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תשובה כללית, והיא, בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים, וזו תשובה על אכילת המצה והמרור, ועל שאר המצוות, כגון קידוש הבכורות, נאמר המשך הפרשה שם, "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה".

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל, שתשובתו מוזכרת בתורה ללא שאלה כלל, וזהו מחמת שאינו משיג כלל את הענין הפנימי, אלא רק את העשייה החיצונית, אַתְּ פְּתַח לוֹ – צריך האב לפתוח ולומר לו את ענין המצוות, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

ממשיך בעל ההגדה ומסביר את הדרך הראויה להסביר לבן שאינו יודע לשאול, יָכוֹל היית לומר שיש להסביר את הדברים לבן זה כבר מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'בַּיוֹם הַהוּא', והיינו ביום שחיטת הפסח. אִי – אם כוונת התורה שהסיפור יהיה בַּיוֹם הַהוּא, יָכוֹל היית לומר שכבר מִבְּעוֹד יוֹם, בערב החג, נספר לבן את ענין יציאת מצרים, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'בַּעֲבוּר זֶה', ולשון 'זה' מורה על דבר שניתן להראותו באצבע, כלומר, בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי לך לספר את יציאת מצרים אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ, כיון שבן זה אינו מבין כלל את הענינים המופשטים והפנימיים שבמצוה, אלא רק את החלקים המעשיים שבה, ולכן צריכים להראות לו את המצה והמרור ממש, ולהסביר לו שאכילתם היא זכר ליציאת מצרים.

אחרי שסיים בעל ההגדה לפרט את סוגי השאלות של הבנים השונים, פותח הוא בסיפור יציאת מצרים כפי שיש לעשותו, ומתחיל בגנותם של הדורות הראשונים, ומסיים בשבחם של הדורות האחרונים, שבחר בהם ה' להיות לו לעם.

מִתְּחִלָּה, עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, ומפרט בעל ההגדה איך מתחילה לא היה לאברהם אבינו כלום, לא ארץ להוריש, לא אמונה באלוקים, ולא בנים, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם – הרי בדורות הראשונים, ישב שֵׁם בן נח וזרעו אחריו בעבר הנהר בארץ בבל, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, ולא היה להם חלק בארץ ישראל, והם, כלומר תרח ונחור, לא זכו עדיין לאמונה בה', וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים (אך הדורות שקדמו לתרח, האמינו בה' ועבדוהו), ובדרך הטבע היה אברהם גם הוא נגרר אחריהם ולומד ממעשיהם, וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר, כשהיה הוא ערירי בלא בנים, ובחר בו ה' וקירבו לעבודתו, וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, והרי זה חסד נוסף, שנתן לו ה' במתנה את ארץ ישראל, ועל אף שהיו אברהם ושרה בטבעם עקרים ואינם ראויים להוליד, עשה עמהם ה' נס וחסד, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ, ועל אף שנולדו לאברהם בנים רבים מהגר וקטורה, לא היו הם העיקר, אלא כקליפה המגינה על הלב והגזע, וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, שהוא היה העיקר בבניו של אברהם, ובו בחר ה', ואמנם גם יצחק ורבקה היו עקרים בטבעם, ועשה ה' חסד גם עמהם, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, ובתמורה לכך הרחיקו ה' מנחלת ארץ כנען שהוריש אברהם ליצחק, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו, שהיו כולם בחירי ה', ללא קליפה, אלא כולם יסודות האומה ועמודיה, יָרְדוּ מִצְרָיִם, וירידתם היתה מהטעם שיבואר להלן.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא – מבורך הוא ה', שאת אותה הבטחה שהבטיח לאברהם אבינו, שזרעו ינחלו את הארץ, לא נתן את קיום ההבטחה לישמעאל או לעשיו, אלא שמר את ההבטחה עבור ישראל, שהם יאכלו את פרי ההבטחה, והם יירשו את הארץ הטובה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ברצונו לקיים את ההבטחה עבור עם ישראל, חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ – היה מחשב את זמן הקץ, מתי יגיע הזמן הראוי לכך, כדי לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, כאשר רצה אברהם לדעת מתי תתקיים הבטחת ה' לתת לו את ארץ ישראל, ושאל 'במה אדע כי אירשנה', כלומר, האם תתקיים ההבטחה אצל אברהם עצמו, או אצל זרעו, שֶׁנֶּאֱמַר בתשובת ה' לאברהם, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, וענין הנבואה הזו, כי בדורו של אברהם לא האמינו האנשים בה', וגם אותם שהאמינו בקיומו של ה' לא האמינו בהשגחתו הפרטית על הברואים, וגילה ה' לאברהם שהדרך הראויה להשריש את האמונה בכל באי העולם היא על ידי זה שיעשה ה' אותות ומופתים גלויים בשמים ובארץ, והאמצעי לזה הוא על ידי שיובא עם אחד לארץ מצרים, שהיתה מרכז הכפירה והדעות הנפסדות, ואחר כך ישלח ה' נביא להוציא את האומה הזו ממצרים, ומלך מצרים לא יניח לו להוציאם, עד שיעשה אותות ומופתים ביד חזקה וזרוע נטויה, והעם הזה יקבל את תורת ה' וינחל את ארץ ישראל, ויפרסם את דבר ה' בקרב כל באי העולם. והיה זה חסד מעם ה' לקיים את השליחות הנשגבה הזו על ידי זרעו של אברהם, ולכן כששמע אברהם את הבשורה הזו לא התפלל למנוע את הדבר, כיון שלא היה זה עונש אלא חסד, שזכו ישראל להיות הכלי שעל ידו יתקדש שם ה' בעולם.