שיעור מס' 8

כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵינוּ. אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, דַּיֵינוּ. אִלוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵינוּ. אִלוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵינוּ. אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵינוּ. אִלוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵינוּ. אִלוּ הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה וְלֹא שִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ דַּיֵינוּ. אִלוּ שִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה דַּיֵינוּ. אִלוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה ולֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן דַּיֵינוּ. אִלוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵינוּ. אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵינוּ. אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵינוּ. אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵינוּ. אִלוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה דַּיֵינוּ.

עַל אַחַת כַּמָה וכַמָה טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָה וּמָרוֹר.

פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וְיִשְׁתַּחֲווּ.

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.

מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהֵם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

מוסיף רבי עקיבא ואומר, כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ, כלומר, רוב הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא ביציאת מצרים לא היו מוכרחים לצורך הצלת ישראל, והיה ניתן להצילם ללא עשיית הניסים הללו, ובכל זאת עשאם הקדוש ברוך הוא מחמת חיבתו לישראל, ולכן הם 'מעלות טובות', כלומר, חסדים ומעלות שלא נעשו מתוך הכרח, אלא כדי להיטיב לישראל יותר מכפי הצורך:

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, שהיה בכך די כדי להציל את ישראל, וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים – לא העניש את המצריים במכות, דַּיֵינוּ.

אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, להענישם על כך שהשתעבדו בישראל, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם – לא שידד את כל מערכות הטבע, להסיר את גבורת השרים העליונים והשפעת המזלות, דַּיֵינוּ.

אִלוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, כי באמת לא היו הבכורות ראויים לעונש מיוחד יותר משאר המצריים, ולכן מכה זו מנויה בפני עצמה, ונעשתה כיון שהבכורות הם החשובים שבבני אדם, וכיון שהוסרו מגדולתם כל השרים והמזלות של המצריים, לקו גם הבכורות החשובים שבהם, אך לא היתה מכה זו מוכרחת כדי להצילנו מידם, דַּיֵינוּ.

אִלוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵינוּ.

אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, אלא היה ה' נותן בלב פרעה שלא ירדוף אחרי ישראל, או שהיה נלחם בו בדרך נס אחרת, אך לא בקריעת הים שזהו שינוי עצום של טבע העולם, דַּיֵינוּ.

אִלוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, אלא היתה הקרקעית לחה ומרופשת, דַּיֵינוּ.

אִלוּ הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, שייבש ה' את קרקעית הים כדי שיוכלו ישראל לעבור שם בקלות, וגם יישר את הבקעים והתלוליות שהיו שם, וְלֹא שִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, אלא היו המצריים נבהלים ובורחים למצרים וכדומה, דַּיֵינוּ.

אִלוּ שִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, והיה בכך נקמה לישראל בשונאיהם, וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, אלא היה ה' מוליכם אל אחת מארצות הגויים שבדרך והיו מתפרנסים שם, דַּיֵינוּ.

אִלוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, ועשה כן ה' כיון שטובת ישראל היתה שיהיו במדבר כל אותו הזמן, וישלימו נפשם בלימוד התורה וקיום המצוות, ולֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, שהיה מזון שמיימי ורוחני, והוא מזונם של מלאכי השרת, אלא היה מזמין לנו בדרך נס מאכלים רגילים, דַּיֵינוּ.

אִלוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, שמעלתה רבה מאד, והיא הראיה על חידוש העולם ובריאתו על ידי ה', דַּיֵינוּ.

אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, שבאותה התקרבות עצמה, קודם שקיבלו את התורה, כבר פסקה מהם הזוהמה הקיימת אצל כל בני האדם מזמן חטא אדם הראשון, דַּיֵינוּ.

אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה בעצמו, ששמענו מפי ה' את עשרת הדברות, אלא היינו מקבלים את התורה על ידי שליח בלבד, או שהיינו מקבלים רק מצוות מועטות ולא את כל התורה כולה, דַּיֵינוּ.

אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אלא היה נותן לנו ארץ אחרת, ולא את הארץ שהיא המשובחת בכל הארצות, ואין שום שר או מזל מושלים בה, אלא רק שכינת ה' חופפת עליה תמיד, דַּיֵינוּ.

אִלוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה שבו מתכפרים העוונות, דַּיֵינוּ.

עַל אַחַת כַּמָה וְכַּמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַים, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנַתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ.

אחרי שהובאו כמה וכמה ענינים מסיפור יציאת מצרים, מבאר לנו בעל ההגדה מהו השיעור המועט ביותר של סיפור יציאת מצרים שחייב אדם לספר בלילה הזה, שאם לא סיפרו – לא יצא ידי חובתו כלל, וגם סיפור קצר זה צריך להעשות בדרך שאלה ותשובה, שכל אחד מישראל ישאל את שלשת השאלות הללו, וישיב את התשובות המובאות אחריהן:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר לכל הפחות שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, והיינו שלשה ענינים אלו שתוכנם מבואר להלן (ולא רק את שלשת המילים הללו), לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ במצוות סיפור יציאת מצרים, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה וּמָרוֹר.

פֶּסַח – קרבן הפסח, שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? ומשיב: עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, כי ענינה של מכת בכורות היתה בכך שכביכול 'היכה' ה' את מזל טלה, שהוא ה'בכור' של המזלות, ומצרים היו עובדים אותו ומקבלים ממנו את השפע שלהם, וכשהוכה אותו מזל ממילא הוכו כל הבכורות שתחת שלטונו והשפעתו, והמאמינים בו, וכיון שישראל באותו זמן היו גם הם עובדים לטלה (הגם שהיו מאמינים בה', חשבו שיכולים הם לקבל שפע גם ממזל זה), היה מן הראוי שגם הבכורות של ישראל ימותו יחד עם הבכורות של מצרים, ולכן ציוה עליהם ה' ליטול את הטלה קודם לפסח, לקושרו למיטה, לשוחטו ולתת את דמו על המשקוף והמזוזות, כדי להראות ולהוכיח שאין להם חלק ונחלה במזל זה, ועל ידי זה ניצלו הבכורות של ישראל מאותה מכה, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ', ולא היתה הצלה זו דומה להצלה שהיתה לישראל בשאר המכות, שהיו המכות מכוונתו מתחילה רק למצריים, ולא היתה סיבה שישראל ייענשו איתם, אלא כאן היתה המכה ראויה להתפשט מעצמה לכל הבכורות שתחת השפעת מזל טלה, ובפרט שגם ישראל עבדו לאותו מזל, ועשה להם ה' הצלה מיוחדת, ולזכר הצלה זו אמרה התורה להקריב קרבן פסח.

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? כי המצה שאכלו ישראל באותו לילה שיצאו ממצרים היתה לזכר העוני והשעבוד שהיה להם במצרים, אבל המצה הזו, שאנו אוכלים בכל הדורות, מדוע נצטוונו בה. ומשיב, עַל שׁוּם היציאה בחפזון שיצאו ממצרים עד כדי כך שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, ולזכר אותה מהירות של הגאולה אנו אוכלים מצות בלילה זה, ומוכיח את החפזון הגדול שיצאו בו ממצרים, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם, ובכל אותו זמן שיצאו ממצרים, עד שהגיעו לסוכות, לא החמיץ הבצק שבידם, מחמת המהירות העצומה שבה הוציא אותם הקדוש ברוך הוא ממצרים.

מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? ומשיב, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, וזהו רמז למרירות הנפשית, שהעבידום המצרים בעבודות פרך, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.