יום ראשון
י"ב כסלו התשפ"ז

פרק עשרים ושנים (יא)

בביאור מידת הענווה והרי נתבארו חלקי הענוה הראשיים ופרטיהם בכל פרטי המינים המתרחבים והולכים לפי הנושאים, ולפי העתים והמקומות, ישמע חכם ויוסיף לקח. והנה זה ודאי שהענוה מסירה מדרך האדם מכשולות רבים ומקרבת אותו אל טובות רבות, כי העניו יחוש מעט על דברי העולם ולא יקנא בהבליו, ועוד שחברת העניו נאה עד מאד ורוח הבריות […]

פרק עשרים ושנים (י)

בביאור מידת הענווה  והכבוד עצמו, אינו אלא הבל הבלים, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ומשכחו כל חובתו, ומי שמכירו – ודאי שימאס בו וישנאו, והתהלות אשר יהללוהו בני האדם יהיו עליו לטורח, כי בראותו אותם מגדילים הלוליהם על אשר אינו בו באמת, אינו אלא מתבושש ומתאנח על שלא די לו רעתו שחסרות […]

פרק עשרים ושנים (ט)

בביאור מידת הענווה שנאת הרבנות ובריחת הכבוד, משנה ערוכה היא – 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות', ואמרו עוד: 'הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח', ואמרו 'כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו', ואמרו עוד 'אל תצא לריב מהר, לעולם אל תהי רץ אחר השררה, למה פן מה תעשה באחריתה, למחר באים ושואלים לך […]

פרק עשרים ושנים (ח)

בביאור מידת הענווה החלק השני הוא סבילת העלבונות, והנה בפירוש אמרו חז"ל על הפסוק 'נושא עוון ועובר על פשע', למי ה' נושא עון, למי שעובר על פשע, ואינו מקפיד על מי שפשע כנגדו. ואמרו עוד 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"'. ואמרו חז"ל, לעולם יהא אדם ענוותן […]

פרק עשרים ושנים (ז)

בביאור מידת הענווה והנה דברנו עד הנה מענוות המחשבה, ונדבר עתה מענוות המעשה, והיא תתחלק לד' חלקים: הנהגת האדם בשפלות, סבילת העלבונות, שנאת הרבנות ובריחה מן הכבוד, בנתינת כבוד לכל. האחד, הוא בהתנהג בשפלות, וזה ראוי שיהיה בדבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו, בדבורו, אמרו חז"ל (יומא פ"ו): לעולם יהיה דבורו של אדם בנחת עם הבריות, […]

פרק עשרים ושנים (ו)

בביאור מידת הענווה ואמנם כל זה הוא ממה שראוי להשיב על לבו מי שיהיה כאברהם, כמשה, כאהרן, כדוד, ושאר החסידים שזכרנו, אבל אנחנו יתומי יתומים, אין אנו צריכים לכל זה, כי כבר יש ויש אתנו חסרונות רבות שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו, וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם […]

פרק עשרים ושנים (ה)

בביאור מידת הענווה ואמרו חז"ל: כמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נ"א): "זבחי אלהים רוח נשברה", הרי זה שבח של נמוכי הרוח שהם ענוים בלבם ומחשבתם. […]

פרק עשרים ושנים (ד)

בביאור מידת הענווה אם עשיר הוא – ישמח בחלקו, ועליו לעזור למי שאין לו. אם גבור הוא, עליו לעזור לכושלים ולהציל לעשוקים. הא למה זה דומה, למשרתי הבית, שכל אחד ממונה על דבר מה, וראוי לו לעמוד במשמרתו לפי פקודתו, להשלים מלאכת הבית וצרכיה, ואין בכאן מקום לגאוה לפי האמת. והנה זה העיון והתבוננות הראוי […]

פרק עשרים ושנים (ג)

בביאור מידת הענווה הנה, החכמה, היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאוה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו בחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל, והנה אין לך חכם שלא יטעה, ושלא יצטרך ללמוד מדברי חבריו, ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן איפוא איך יתנשא בחכמתו, ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה […]

פרק עשרים ושנים (ב)

בביאור מידת הענווה הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה, אך עתה נבאר יותר בדרך עיקר הענוה, ותתבאר הגאוה מאליה. הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה. וכשנדקדק נמצא שתלויה במחשבה ובמעשה, כי בתחלה צריך שיהיה […]

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?